בחודש האחרון אני סובלת (שוב) מכאבי גב. כזכור לקוראי הבלוג מהפוסט הזה, לפני כחמש שנים עברתי ניתוח בגב, ומאז רוב הזמן אני חופשיה מכאבים.
רוב הזמן, כי לעיתים כאבי הגב מרימים ראש, ואז אני הולכת לדיקור ולוקחת משככי כאבים. לעיתים אני אפילו חוטאת בביקור בחיקם החמים של הרופאים שאיכשהו תמיד זוממים לנסות עליי איזה מהלך יצירתי ואלים של רפואת יתר מארגז הכלים שלהם, הכולל תרופות ממכרות, חיתוך איברים ונזקים יטרוגניים.
בימים כאלה, אני נזכרת שאני צריכה להזכיר לעצמי את עבודתו של ד"ר סארנו, שמוציאה אותי בכל פעם מהמצב הזה.
ד"ר ג'ון סארנו היה רופא אמריקני שערך מחקרים ופרסם ספרים רבי מכר על הקשר בין כאבי גב כרוניים למצב נפשי. ספריו מכרו במצטבר מעל מיליון עותקים (!) והוא טיפל באופן אישי במעל עשרת אלפים מטופלים בשיטה שלו.
לפי המחקר שלו, בכאבים כרוניים כמעט ולא נמצא קשר בין תוצאות ההדמיות לביטוי הקליני שלהם. כלומר, כשעושים MRI או CT לאנשים שלא דיווחו מעולם על כאבי גב מוצאים אצלם פריצות דיסק ובלטים. במקרים רבים אחרים מטופלים מדווחים על כאבים כרוניים שאינם מוסברים על ידי ההדמיות.
המסקנה של סארנו היתה שמקור הכאב הוא רגשי, ולא פיזי. השיטה שלו מגדירה את מקור הכאב כ- TMS (Tension myositis syndrome). ובתרגום קלוקל לעברית: דלקת בדרכי הסטרס.
זה אומר, שהסיבה לכאב היא סטרס. בתגובה לסטרס הגוף מפעיל את מערכת העצבים הסימפטית. מערכת העצבים הסימפטית היא מערכת החירום שלנו, שאמורה לשמש אותנו במצבים נדירים של סכנת חיים, ולאפשר לנו את מנגנון הילחם או ברח.
מערכת העצבים הסימפטית יודעת לעשות את מה שצריך כדי להשאיר אותנו בחיים במצב מסכן חיים כמו אריה שרודף אחרינו. יש לה סיבי עצב שיוצאים ממערכת העצבים המרכזית ומגיעים דרך חוט השדרה אל כלי הדם, בלוטות הזיעה, הלב, הריאות והמעיים. מטרתה היא לרתום את כל המערכות האלה להצלה מיידית, והיא פחות מתחשבת בנזקים ארוכי טווח שההפעלה שלו עשויה לגרום. גם אין צורך טבעי לכך, שכל בטבע, האדם אמור להיות רוב הזמן תחת שליטתה של המערכת הפארא-סימפטית, כלומר רוב הזמן הוא אמור לנוח, ללקט פירות יער או שורשים, ורק אחת לתקופה לנוס על חייו במלוא העוצמה.
דוגמאות להפעלה של המערכת הסימפטית הן הרחבה של האישונים, התגברות של קצב הלב ולחץ הדם, כיווץ השרירים, עצירת תהליכי העיכול כדי שלא יפריעו להצלת החיים.
הבעיה מתחילה באורח החיים המערבי כשאנשים נמצאים תחת שליטתה של מערכת העצבים הסימפטית רוב שעות היום. גם אנשים שאינם נתונים בסטרס חיצוני סטייל חיילים קרביים או להבדיל עובדים במשרד יחסי ציבור עשויים לחוש באופן מודע או לא מודע לחץ כרוני. זה יכול לנבוע מאירועי חיים מלחיצים כמו גירושין או תמיכה בהורים סיעודיים, ומהמחשבות המלחיצות שלנו בסגנון מה יהיה אם.
התוצאה היא כיווץ שרירים כרוני באיזור הגב התחתון ומחסור בחמצן לשרירים, שאמורים לשאת במעמסה הזו. הכיווץ הזה לבדו יכול לגרום לכאב כרוני, אך מתווסף אליו חוסר איזון הורמונלי, כיוון שהמערכת הסימפטית מפרישה כמות מוגברת של קורטיזול. תנודות קיצוניות באדרנל והפרשה מוגברת שלו עשויים לגרום לעייפות אדרנל וכתוצאה מכך ירידות בעמידות הגוף לדלקת, כלומר עלייה במצב הדלקתי בגוף.
בכך, הגוף למעשה יוצר את הכאב במו ידיו (וחוט שדרתו). לשיטתו של סארנו, הסיבה העיקרית למנגנון הזה היא להסיח את תשומת הלב שלנו מהרגשות המודחקים שלנו לעבר אובייקט מוחשי יותר: כאב גב.
הפתרון ל- TMS אינו תרופות או ניתוחים, אלא הבנה של המצב. כדי לחדד לעצמנו את הנקודה, סארנו הגדיר 12 משפטים שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מדי יום:
1. הכאב נובע מ- TMS, ולא ממצב עמוד השדרה שלי.
2. הסיבה הישירה לכאב היא מחסור מתון בחמצן לשרירים.
3. מצב ה- TMS אינו מזיק, והוא נגרם מהרגשות המודחקים שלי.
4. הרגש המודחק העיקרי שלי הוא כעס.
5. TMS קיים אך ורק כדי להסיח את תשומת ליבי מהבעיות הרגשיות שלי.
6. מאחר והגב שלי הוא נורמלי, אין ממה לפחד.
7. לכן, פעילות גופנית אינה מסוכנת.
8. ואני חייבת לחזור לכל פעילות גופנית רגילה.
9. אני לא אפחד מהכאב.
10. אני אסיט את תשומת הלב שלי מהכאב לעניינים הרגשיים.
11. אני מתכוונת להיות בשליטה. אני, ולא התת-מודע שלי.
12. אני חייבת לחשוב כל הזמן רגשית, ולא פיזית.
עד כאן התזכורת היומית שלי. כבר מרגישה קצת יותר טוב.
