רוב הזמן, כי לעיתים כאבי הגב מרימים ראש, ואז אני הולכת לדיקור ולוקחת משככי כאבים. לעיתים אני אפילו חוטאת בביקור בחיקם החמים של הרופאים שאיכשהו תמיד זוממים לנסות עליי איזה מהלך יצירתי ואלים של רפואת יתר מארגז הכלים שלהם, הכולל תרופות ממכרות, חיתוך איברים ונזקים יטרוגניים.

בימים כאלה, אני נזכרת שאני צריכה להזכיר לעצמי את עבודתו של ד"ר סארנו, שמוציאה אותי בכל פעם מהמצב הזה.

ד"ר ג'ון סארנו היה רופא אמריקני שערך מחקרים ופרסם ספרים רבי מכר על הקשר בין כאבי גב כרוניים למצב נפשי. ספריו מכרו במצטבר מעל מיליון עותקים (!) והוא טיפל באופן אישי במעל עשרת אלפים מטופלים בשיטה שלו.

לפי המחקר שלו, בכאבים כרוניים כמעט ולא נמצא קשר בין תוצאות ההדמיות לביטוי הקליני שלהם. כלומר, כשעושים MRI או CT לאנשים שלא דיווחו מעולם על כאבי גב מוצאים אצלם פריצות דיסק ובלטים. במקרים רבים אחרים מטופלים מדווחים על כאבים כרוניים שאינם מוסברים על ידי ההדמיות.

המסקנה של סארנו היתה שמקור הכאב הוא רגשי, ולא פיזי. השיטה שלו מגדירה את מקור הכאב כ- TMS (Tension myositis syndrome). ובתרגום קלוקל לעברית: דלקת בדרכי הסטרס.

זה אומר, שהסיבה לכאב היא סטרס. בתגובה לסטרס הגוף מפעיל את מערכת העצבים הסימפטית. מערכת העצבים הסימפטית היא מערכת החירום שלנו, שאמורה לשמש אותנו במצבים נדירים של סכנת חיים, ולאפשר לנו את מנגנון הילחם או ברח.

מערכת העצבים הסימפטית יודעת לעשות את מה שצריך כדי להשאיר אותנו בחיים במצב מסכן חיים כמו אריה שרודף אחרינו. יש לה סיבי עצב שיוצאים ממערכת העצבים המרכזית ומגיעים דרך חוט השדרה אל כלי הדם, בלוטות הזיעה, הלב, הריאות והמעיים. מטרתה היא לרתום את כל המערכות האלה להצלה מיידית, והיא פחות מתחשבת בנזקים ארוכי טווח שההפעלה שלו עשויה לגרום. גם אין צורך טבעי לכך, שכל בטבע, האדם אמור להיות רוב הזמן תחת שליטתה של המערכת הפארא-סימפטית, כלומר רוב הזמן הוא אמור לנוח, ללקט פירות יער או שורשים, ורק אחת לתקופה לנוס על חייו במלוא העוצמה.

דוגמאות להפעלה של המערכת הסימפטית הן הרחבה של האישונים, התגברות של קצב הלב ולחץ הדם, כיווץ השרירים, עצירת תהליכי העיכול כדי שלא יפריעו להצלת החיים.

הבעיה מתחילה באורח החיים המערבי כשאנשים נמצאים תחת שליטתה של מערכת העצבים הסימפטית רוב שעות היום. גם אנשים שאינם נתונים בסטרס חיצוני סטייל חיילים קרביים או להבדיל עובדים במשרד יחסי ציבור עשויים לחוש באופן מודע או לא מודע לחץ כרוני. זה יכול לנבוע מאירועי חיים מלחיצים כמו גירושין או תמיכה בהורים סיעודיים, ומהמחשבות המלחיצות שלנו בסגנון מה יהיה אם.

התוצאה היא כיווץ שרירים כרוני באיזור הגב התחתון ומחסור בחמצן לשרירים, שאמורים לשאת במעמסה הזו. הכיווץ הזה לבדו יכול לגרום לכאב כרוני, אך מתווסף אליו חוסר איזון הורמונלי, כיוון שהמערכת הסימפטית מפרישה כמות מוגברת של קורטיזול. תנודות קיצוניות באדרנל והפרשה מוגברת שלו עשויים לגרום לעייפות אדרנל וכתוצאה מכך ירידות בעמידות הגוף לדלקת, כלומר עלייה במצב הדלקתי בגוף.

בכך, הגוף למעשה יוצר את הכאב במו ידיו (וחוט שדרתו). לשיטתו של סארנו, הסיבה העיקרית למנגנון הזה היא להסיח את תשומת הלב שלנו מהרגשות המודחקים שלנו לעבר אובייקט מוחשי יותר: כאב גב.

הפתרון ל- TMS אינו תרופות או ניתוחים, אלא הבנה של המצב. כדי לחדד לעצמנו את הנקודה, סארנו הגדיר 12 משפטים שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מדי יום:
1. הכאב נובע מ- TMS, ולא ממצב עמוד השדרה שלי.
2. הסיבה הישירה לכאב היא מחסור מתון בחמצן לשרירים.
3. מצב ה- TMS אינו מזיק, והוא נגרם מהרגשות המודחקים שלי.
4. הרגש המודחק העיקרי שלי הוא כעס.
5. TMS קיים אך ורק כדי להסיח את תשומת ליבי מהבעיות הרגשיות שלי.
6. מאחר והגב שלי הוא נורמלי, אין ממה לפחד.
7. לכן, פעילות גופנית אינה מסוכנת.
8. ואני חייבת לחזור לכל פעילות גופנית רגילה.
9. אני לא אפחד מהכאב.
10. אני אסיט את תשומת הלב שלי מהכאב לעניינים הרגשיים.
11. אני מתכוונת להיות בשליטה. אני, ולא התת-מודע שלי.
12. אני חייבת לחשוב כל הזמן רגשית, ולא פיזית.

עד כאן התזכורת היומית שלי. כבר מרגישה קצת יותר טוב.

באחד החיפושים, התגלה לי הקשר בין פלואוריד לתת-פעילות של בלוטת התריס. הגעתי לתובנה הזו באיחור בלתי אופנתי, שכן הקשר בין פלואוריד לבלוטת התריס ידוע לאנושות מזה למעלה ממאה שנים. בראשית המאה העשרים שימש הפלואוריד כתרופה מקובלת לטיפול בפעילות-יתר של הבלוטה. טיפול זה הופסק לאור תופעות הלוואי הקשות של הפלואוריד, אך בשנים האחרונות שבו לעסוק בו לאור העלייה החדה בשיעור החולים במקביל להפלרת מים. מספר מחקרים בדקו את הקשר בין הפלרה לתת-פעילות.

במחקר שבוצע באוניברסיטת קנט באנגליה ב- 2012 [1] בחנו החוקרים את ההבדל בשיעור הסובלים מתת-פעילות של בלוטת התריס באיזורים בבריטניה בהן הרשות המקומית מפלירה את המים, המהווים כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה, ובין איזורים בהם אין הפלרה. תוצאת המחקר חד משמעית: מגורים באיזור מופלר מגדילים פי שניים את הסיכוי ללקות בתת-פעילות של בלוטת התריס.

בדברי הסיכום שלהם כותבים החוקרים:

The findings of the study raise particular concerns about the validity of community fluoridation as a safe public health measure.

ובעברית: תוצאות המחקר מעלות ספקות רציניות לגבי התוקף של הפלרה כאמצעי בטוח לבריאות הציבור

במחקר אחר שבוצע על ידי חוקרים באיראן [2], חולק האיזור הנבדק ל- 10 תתי איזורים לפי רמת הפלואוריד הנמצאת באופן טבעי במי השתייה. החוקרים מצאו קשר מובהק סטטיסטית בין מספר הלוקים בתת-פעילות בלוטת התריס ובין ריכוז הפלואוריד במים.

המחקר מגלה גם, כי ההשפעה השלילית של הפלואוריד על תת-פעילות מאובחנת של בלוטת התריס מתחיל מריכוז של 0.3-0.5 מ"ג/לליטר, כלומר גם בשיעור נמוך מהמומלץ בישראל.

זאת ועוד, החוקרים בדקו את השפעת ריכוז הפלואוריד על רמת הורמון הבלוטה, ה- TSH, גם בקרב אנשים שאינם מאובחנים עם תת פעילות. גם כאן, התגלתה השפעה מובהקת סטטיסטית: רמת ההורמון הממוצעת באוכלוסייה שצורכת מים עם ריכוז פלואוריד של עד 0.29 מ"ג לליטר עומדת על 2.2, בעוד שרמת ההורמון באוכלוסייה עם ריכוז פלואוריד של 0.3-0.5 מ"ג לליטר עומדת על 2.8. בעוד שהטווח המוגדר נורמלי נע בין 0.5 ל- 4.5, הטווח המוגדר אופטימלי נע בין 0.5 ל- 2.5.

כלומר, ריכוז של פלואור במי השתייה, גם ברמה נמוכה מהתקן הישראלי, מעלה את הורמוני הבלוטה של הממוצעים באוכלוסייה אל מעבר לטווח האופטימלי.

שיעור התחלואה בבלוטת התריס נמצא בעלייה חסרת תקדים בעשורים האחרונים. בישראל נרשמה בין 2003 ל-2010 עלייה של כ-40 אחוזים בשיעור הסובלים מתת-פעילות של בלוטת התריס .

תת-פעילות של בלוטת התריס היא לרוב אינה מחלה זמנית, אלא מחלה כרונית. החולים נאלצים ליטול תרופות לאיזון הבלוטה, כגון יוטירקס ואלקטרוקסין, למשך כל ימי חייהם, ולשאת את תופעות הלוואי של התרופות הללו. זאת, משום שפעילות לא תקינה של בלוטת התריס היא מחלה רב מערכתית, הגורמת לתופעות לוואי מרובות, ועד מחלות קשות. בין המצבים הרפואיים המשוייכים לתת-פעילות ניתן למנות: עייפות, נשירת שיער, דיכאון, עלייה במשקל, ערפול מוחי, אי פוריות, אלצהיימר, אוסטואופורוזיס ופלואוריזיס, עליו נרחיב בסעיף הבא.

בנוסף לתת פעילות של בלוטת התריס, בישראל נרשם שיעור גבוה במיוחד של סרטן בלוטת התריס. שיעור המקרים המאובחנים של סרטן בלוטת התריס בממוצע בינלאומי הוא בין 2.0 ל-3.8 חולים ל-100,000 תושבים, ושכיח יותר בנשים (ביחס של כ-1:3). בישראל מגיע שיעור המקרים המאובחנים של סרטן בלוטת המגן בנשים ל-12.4 ל-100,000 ובגברים, 3.7 ל- 100,000.

עלייה חדה בשיעור הלוקים בסרטן בלוטת התריס מתרחשת גם במדינות מופלרות אחרות. בארה"ב מספר המאובחנים כמעט ושולש בין השנים 1975 ל- 2009 .

לאור הצטברות הנתונים, נבדק במספר במחקרים המנגנון הפיזיולוגי בעתיו גורם עודף פלואוריד לתחלואה בבלוטת התריס. התיזה העדכנית היא, שכל היסודות ממשפחת ההלוגנים דומים בצורתם ונקלטים בגוף על ידי אותם קולטנים. בין היסודות ההלוגניים ניתן למצוא את הפלואור, הכלור, הברום והיוד. בבלוטת התריס נמצא ריכוז גבוה מאוד של הקולטנים, שכן תפקידה של הבלוטה הוא לאגור את היוד, ולהפיק ממנו את הורמוני הבלוטה T3 ו- T4. נוכחות מוגברת של פלואוריד "תופסת" את הקולטנים ודוחקת את היוד החוץ. ואכן, מניסויים שנערכו עולה כי עודף פלואוריד גורם להפרשה מוגברת של יוד בשתן. צריכה ממושכת של פלואוריד בריכוזים גבוהים גורמת למחסור כרוני ביוד וכתוצאה מכך לתת פעילות או לאי סדירות הבלוטה.

אז יכול להיות שאנחנו מקטינים את הסיכוי לעששת ומגדילים את הסיכוי לתת פעילות?

עודף פלואר ופלאורוזיס

פלואוריזיס, הנקראת גם הרעלת פלואור, היא מחלה הנגרמת כתוצאה מצריכה מוגברת של פלואור. סימניה הראשונים הם כתמים על השיניים. הפלואורוזיס פוגעת במבנה השן ומחלישה אותה, עד להתפוררות השן [3].

כחצי שנה לפני התגלות הסרטן התפוררו לי הקצוות של שתי שיניים קדמיות.

יותר 1+1 מזה אין.

הכתמים על השיניים הם הביטוי האסתטי של הפלואורוזיס, אך המחלה עשויה להחמיר ולכלול שלל תסמינים. חומרת התסמינים תלויה בכמות הפלואור שנבלע, וכוללים כאב בטן, שלשול, קשיי בליעה, הפרשת רוק מוגברת, פגיעה ברקמות הפנימיות, בחילה, הקאה, חוסר איזון באלקטרוליטים. תסמינים נוירולוגיים כגון כאבי-ראש, חולשת-שרירים, רפלקסים היפר-אקטיביים, עוויתות, התקפי תחושת נמלול, התכווצות שרירים ורעד. במקרים חמורים, קריסת מערכות עלולה להתרחש. מוות נובע מדום לב, הלם, שיבוש בהולכה החשמלית של הלב והפרעות שונות בקצב הלב.

זו הסיבה שפרוקטור אנד גמבל הודו כי כמות הפלואור שיש במשחת שיניים משפחתית יכולה להרוג ילד קטן עד 13 ק"ג אם יבלע את כולה בבת אחת.

זו גם הסיבה שמשחות שיניים המיועדות לילדים עד גיל שנתיים אינן מכילות פלואוריד, ועל כל משחות השיניים מופיעה אזהרה לא לבלוע את התכשיר.

אז איך יכול להיות שחומר שאסור לבליעה במשחת השיניים יוכנס בכוונה למי השתייה, שאנחנו צורכים במשך עשרות שנים באופן סיסטמי, כלומר בבליעה?

וזה, רבותיי, מתוך האתר של משרד הבריאות:

וכך נראות שיניים של חולה בפלואורוזיס, לפי מידת החומרה:

זה גם המקום לציין שגם אם לא בולעים את משחת השיניים, חלק ניכר מהפלואוריד שבה נכנס למחזור הדם שלנו באמצעות ספיגה תת-לשונית. הספיגה התת לשונית מתחילה תוך שניות, וחומרים הנספגים כך עוברים ישירות לזרם הדם בלי לעבור את הסינון של מערכת העיכול. כלומר, בלי האפשרות שייצאו באלגנטיות מהאחוריים.

עודף פלואור ובעיות שינה

במחקר שבוצע השנה בקנדה [4] בדקו את ההשפעות של שתיית מים מופלרים על בעיות שינה.

הרציונל מאחורי הבדיקה היא שהפלואוריד נוטה להצטבר בגוף באיזורים המכילים סידן כמו בלוטת האצטרובל. בלוטת האצטרובל מסנתזת את המלטונין, ההורמון המווסת את מחזורי השינה-עירות.

במחקר השוו דפוסי שינה של מעל 1,000 אנשים בני 16-79, כשליש מהם גרים באיזורים מופלרים והשאר באיזורים שאינם מופלרים.

תוצאות המחקר לא מפתיעות: גידול של 0.5 מ"ג לליטר של פלואוריד במים מגדיל ב- 34% את הסיכוי של הנבדק לישון פחות מההמלצות.

עודף פלואור והמוח

המחקר המפורסם ביותר בתחום זה נערך על ידי אוניברסיטת הרווארד והאוניברסיטה הרפואית בסין [5]. המחקר בדק את הקשר בין רמת הפלואוריד במים באיזורים מסויימים בסין וביצע בדיקות מתאם בין הנתונים ובין תוצאות מבחני ה- IQ של ילדים באותם איזורים. על פי המחקר צריכת מים ובהם שיעור גבוה של פלואוריד גורמת בממוצע לניקוד IQ נמוך יותר ב- 7 נקודות (!!).

בניסויי המשך שבוצעו על עכברים, התגלה כי עודף פלואוריד שניתן לעכברים גרם לירידה בזיכרון שלהם ולערפול מוחי, תופעה שהועברה גם לצאצאים שלהם עד שלושה דורות קדימה.

ואם אתם לא סומכים על מחקרי סין, אז לפני כשנתיים פורסם מחקר דומה בקנדה [6]. החוקרים עקבו אחר 512 נשים הרות בין השנים 2008 ל- 2012. כ- 41% מתוכן התגוררו בערים מופלרות, והשאר בערים לא מופלרות. כשהילדים הגיעו לגילאי 3-4 נערכו להם מבחני IQ.

התוצאות מובהקות: על כל עלייה בריכוז של 1 מ"ג בכמות הפלואוריד היומית שצרכו ההריוניות, ה- IQ של הילדים שלהן פחת ב- 3.66 נקודות. בבדיקת כמות הפלואוריד בשתן התגלה כי כל עלייה בריכוז בשתן של 1 מ"ג לליטר גורם לירידה של 4.49 נקודות IQ אצל בנים, אך לא נמצאה ירידה מובהקת אצל בנות. כלומר, נראה כי העוברים הזכרים סובלים מהפלואוריד יותר בהיריון.

עודף פלואור כרוני

אם הפלואוריד במים הוא תרופה נגד עששת, אז באיזה מינון כדאי לצרוך אותו? צריכת פלואור באמצעות המים אינה מבחינה בין מי ששותה הרבה מים למי ששותה מעט מים. כלומר, אם הריכוז במים עומד על 1.5 מ"ג לליטר, אזי אנשים ששותים ארבעה ליטר מים ביום, נחשפים למינון אחר לגמרי ממי שצורכים רק ליטר מים ביום. תינוקות הניזונים מתמ"ל המוכן ממי ברז עשויים לצרוך כמות גדולה מאוד ביחס למשקל גופם, וביחס לתינוקות יונקים.

לא בדיוק מינון מדוייק לתרופה.

מי שכמוני, שתתה לאורך שנים לפחות שלושה ליטר מי ברז ביום, מתוך אמונה בטיב המים בישראל ובהמלצות לשתייה מוגברת, עשויה להיחשף לאפקט כרוני של עודף פלואור. כלומר, אם במי ברז מופלרים יש 1.5 מ"ג ואני שותה ביום 4.5 מ"ג פלואוריד, אז כמינון יומי חד פעמי לא ייגרם לי נזק. לעומת זאת, צריכה כזו כל יום במשך שנים היא כרונית. בדיוק כמו סוכר. הגוף שלנו יכול להתמודד ביום מסויים וחד פעמי גם עם 50 גרם של סוכר, אבל צריכה יום-יומית כזו תגרום לנו לחלות סכרת.

במה מתבטא עודף פלואור כרוני? הטבלה הבאה לקוחה מתוך סקירת מחקרים [7] על הרעלת פלואור:

עודף פלואור ועששת

והנה אנחנו מגיעים לסיבה שבגינה בכלל הוכנס הפלואוריד למים שלנו מלכתחילה: העששת.

עששת נגרמת על ידי חיידקים הנמצאים בחלל הפה. המזון שלהם הוא סוכר, ממנו הם מפיקים אנרגיה ופותחים לנו בפה מושבה. תוצר הלוואי של העיכול שלהם הוא חומצה המופרשת לחלל הפה, ומפרקת את האמייל, השכבה החיצונית של השיניים.

אם יש בחלל הפה פלואוריד המופרש מהרוק או ממשחת השיניים הוא מוטמע באמייל השן בתהליך הנקרא רק-מינרליזציה. התוצאה היא אמייל עם הרכב מינרלי שונה במקצת, ומחוזק יותר.

השאלה היא מים מופלרים מסייעים לירידה בעששת, ובאיזו מידה. בשנת 2015 פורסמה אנליזה של מעל מאה מחקרים בנושא, שנעשו משנות החמישים ועד לשנת פרסום המחקר [8].

התוצאה של האנליזה היא שבאיזורים מופלרים יש עליה של 15% במספר הילדים שאין להם עששת בשיני חלב ו- 14% במספר הילדים שאין להם עששת בשיניים קבועות. אצל מבוגרים לא נצפתה השפעה. כלומר, הפלרה לא עוזרת למניעת הפלרה אצל מבוגרים כלל.

בהקשר הזה, אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לדבריו של ד"ר שלמה זוסמן, ראש האגף לבריאות השן במשרד הבריאות, בדיוק שהתקיים בכנסת על ההפלרה בשנת 2006:
"עכשיו אני צריך לגלות לכם עוד משהו, לא צריך פלואוריד כדי למנוע עששת. לא תאכלו סוכר, לא יהיה עששת. תוריד את זה אפילו לא לאפס, תוריד את זה לחצי, אני מבטיח לך שהעששת תרד בצורה מאוד משמעותית.
פלואוריד זה לא חיסון, הוא לא מחסן את האדם נגד עששת. מה שהפלואוריד עושה, הוא מעלה את התנגדות השן בפני תקיפת העששת ועושה אותה יותר עמידה. זה החומר היחיד שמוכר שעושה את זה בעולמנו, וזה מה שהוא עושה. מה זה אומר, גם אם תשתה מים עם פלואוריד בריכוז האופטימלי ותאכל סוכר מעבר ליכולת של הגוף לספוג לא יעזור שום דבר, תהיה לך עששת. וגם ההיפך נכון, לא תאכל סוכר בכלל, אתה לא צריך את הפלואוריד".

ד"ר זוסמן חזר עליו דבריו בדיון דומה שנערך בכנסת ב- 2014.

מקור הפלואוריד במים

קיימים שני מקורות פלואוריד עיקריים להפלרה מלאכותית: הראשון הוא חומצה פלואורוסיליצית (H2SiF6), תוצר לוואי של תעשיית הדשנים. השני הוא נתרן פלואוריד (NaF), מינרל טבעי שניתן לכרות מאדמת כדור הארץ. כמו כן, ניתן לייצר אותו על ידי טיפול כימי מסוים בחומצה. כריית נתרן פלואוריד היא יקרה ומזהמת, ולכן בדרך כלל משתמשים בחומצה בתהליך ההפלרה המלאכותית. כשהחומצה מוכנסת למים היא מתפרקת ומרכיביה השונים מומסים במים בתהליך שנקרא הידרוליזה.

יון של פלואור ממקורות שונים הוא בעל אותן תכונות כימיות. כלומר, יון פלואור שמקורו מנתרן פלואוריד ויון פלואור שמקורו מחומצה פלואורוסיליצית זהים מבחינה כימית. כשמעריכים את הבטיחות והיעילות של צריכת פלואוריד במי השתייה אין צורך להתייחס למקור הפלואוריד כגורם רלוונטי. עם זאת, יש צורך להתייחס לבטיחות של המרכיבים האחרים של החומצה, משום שגם הם מתמוססים במים.

הנקודה היא, שהחומצה ששמים במים, היא כאמור תוצר לוואי של תעשיית הדשנים. זהו חומר המוגדר כחומר מסוכן, שיש להטמינו ברמת חובב. אלא אם, מטמינים אותו במי השתייה שלנו. הזוי, לא?

החומר צריך לעמוד בתקן של מכון התקנים הישראלי, אך התקן מאפשר כמות מסויימת של רעלנים מסוגים שונים, מתחת לרף המוגדר כמסוכן. הבעיה היא, כאמור, עם חומרים שאינם נמצאים בתקן, אינם מפוקחים כראוי, או חומרים שנמצאים בטווח התקן אך הם רעילים לגוף האדם בצריכה יום-יומית במשך עשרות שנים.

לסיכום, הוספת פלואוריד במים נועדה כדי לצמצם את מחלת העששת בילדים, אך למבוגרים אין לה כל יתרון. אם כדי למנוע עששת גרמנו להעלאת הסיכוי למחלות של בלוטת התריס, פלואורוזיס, הפרעות שינה ועוד, הרי שיצא שכרנו בהפסדנו. החלפנו את העששת, שהיא מחלה קלה וניתנת למניעה במגוון דרכים אחרות, בתת-פעילות של בלוטת התריס, שהיא מחלה קשה, רב-מערכתית וכרונית.

פלואוריד ואתיקה

אין זה מתפקידנו להוכיח מעל כל ספק סביר כי הפלרת מים או שימוש במשחות שיניים הכוללות פלואוריד גורמת לתחלואה בבלוטת התריס. ההיפך הוא הנכון: מי שמבקש להוסיף חומר כלשהו למי השתייה או למשחת השיניים – עליו מוטלת האחריות להוכיח מעל כל ספק סביר את הבטיחות של אותו חומר. בפרק זה הראינו שהכנסת פלואור למי השתייה אינה עומדת ברף מינימלי של בטיחות, ויותר מכך – בשנים האחרונות הצטברו ראיות ריגורוזיות ומחקרים אקדמיים השוללים את בטיחות השימוש בפלואוריד סיסטמי בהיקף שלא ניתן להתעלם ממנו.

אז מה ניתן לעשות?

1. לצרוך פחות סוכר. הרבה פחות. זה האמצעי מספר אחד למניעת עששת, והוא מועיל לא רק למניעת עששת, אלא גם לכל היבטי הבריאות. כן, זה אפשרי גם לילדים.
2. להימנע משימוש במשחות שיניים עם פלואוריד. כזכור, הפלואוריד נספג באופן תת-לשוני ישירות לזרם הדם, ולכן גם אם לא בולעים את משחת השיניים הפלואוריד שבה מתחיל לטייל לנו בגוף. יש היום אפשרויות רבות של משחות שיניים ללא פלואוריד. אני משתמשת בפרדונטקס ללא פלואוריד בערב, ומשחה ללא פלואוריד מ- iHerb בבוקר.
3. לסרב בנימוס אסרטיבי לטיפול בפלואוריד אצל השיננית. אותו דבר כמו משחת שיניים רק פי 30.
4. לחשוב על המים. כיום אין הפלרה פעילה במרבית הערים, אך יש עדיין עודפי פלואוריד הנמצאים במאגרים. אני שותה מים שעברו אוסמוזה הפוכה והם כמעט מטוהרים. למים מינרליים יש חסרונות אחרים, למשל חלקיקי פלסטיק והתפתחות מהירה של מושבות חיידקים מרגע שפותחים את הבקבוק. הנקודה הזו חשובה במיוחד לנשים בהיריון.

אבל, יש כאן אבל.

אפשר לחלק את האבל הזה לשלושה חלקים הדרושים בדיקה:
1. אילו חומרים פעילים יש במסנני הקרינה לסוגיהם והאם הם ידידותיים לגוף שלנו?
2. האם מסנני הקרינה באמת מועילים בכלל למניעת סרטן העור?
3. אילו תועלות יש לגוף לחשיפה לשמש לא מסנני קרינה? כלומר, מה אנחנו מפסידים כשאנחנו משתמשים במסנני קרינה או נמנעים מהשמש?

החומרים הפעילים במסנני הקרינה

מחקר אחרון שערך ה- FDA ופורסם בינואר 2020 [1] בדק את הריכוז בדם של שישה חומרים פעילים נפוצים לאחר שימוש אחד, ושימושים חוזרים, למשך 21 יום. ששת החומרים שנבדקו הם: avobenzone, oxybenzone, octocrylene, homosalate, octisalate, and octinoxate. אני בכוונה כותבת לכם את השמות באנגלית, כי כך הם מופיעים ברשימת הרכיבים גם בקרמים ישראלים.

כל ששת החומרים נחשבים בטוחים עד ריכוז בדם של 0.5 ננוגרם למיליליטר. הנבדקים מרחו ארבעה סוגים של תכשירי הגנה המכילים את החומרים הפעילים, בתחליב ובתרסיס. הם התבקשו למרוח את התכשיר על 75% משטח גופם, ולאחר יום נערכה להם בדיקת דם לגילוי החומרים הפעילים בזרם הדם.

והתוצאות: כל החומרים עברו את הסף המותר כבר אחרי שימוש אחד. לדוגמא, החומר הפעיל הנפוץ ביותר הוא Avobenzone. השימוש בתחליב המכיל את החומר פעם אחת העלה את המינון שלו בזרם הדם ל- 1.6 ננוגרם למיליליטר. שימוש פעם ביום אחרי ארבעה ימים העלה את המינון ל- 7.1 ננוגרם למיליליטר. אגב, החומרים הפעילים חודרים את העור לדם, ונמצאו גם בחלב אם, לתשומת לב המיניקות שלא רוצות להזין את התינוק שלהם בקרם הגנה.

במסמך העמדה שפרסם ה- FDA לאחר המחקר [2] הם אומרים כי אין הוכחה שהחומרים האלה מזיקים, אך הם קוראים למחקרים נוספים בעניין. נייר העמדה מפרט גם על שני חומרים פעילים שאפקטיביים כנגד קרינת השמש, וה- FDA אומר כי הם בטוחים לשימוש: תחמוצת אבץ (zinc oxide) וטיטניום דו-חמצני (titanium dioxide). בשורה התחתונה של מסמך העמדה, ה- FDA ממליץ להמשיך ולהשתמש במסנני קרינה עד שייאספו מחקרי בטיחות בנושא, יחד עם אסטרטגיות אחרות להגנה מפני השמש כמו כובע, בגדים ארוכים וצל.

בסקירת מאמרים שפורסמה על ידי ד"ר שאראד פאול [3], חוקר סרטן העור מניו זילנד, הוא חוקר את נושא הקשר בין מסנני קרינה למיניהם לסיכוי ללקות בסרטן העור (מלנומה). מצד אחד, הוא אומר כי כוויות מהשמש אכן מוכחות כגורם סיכון לסרטן העור, וספציפית:

1. כמות כתמי הלידה המולדים היא מנבא טוב לסיכון של האדם לפתח סרטן עור בהמשך חייו.
2. כוויות שמש הגורמות לשלפוחיות בילדות מקושרות לריבוי כתמי עור וסיכון למלנומה.
3. יותר מחמש כוויות שמש בעשור בכל גיל בחיים עשויות להגדיל את הסיכון למלנומה.
4. קרינת UV מעודדת כתמי עור ומלנומה, אך לא עבור מי שיש לו רמות מלנין נורמליות.

מצד שני, הוא מצביע על הסיכונים העיקריים בשימוש במסנני קרינה: השפעה על הורמונים, וסרטן. ניסויים בבעלי חיים הראו כי החומר הפעיל Benzophenone משבש את רמת האסטרוגן אצל העכברות, וכן את רמת הטסטוסטרון אצל עכברים בגיל ההתבגרות. כמו כן הוא משבש את הקליטה של הורמוני בלוטת התריס ומגדיל את כמות הנוגדים להורמונים, כלומר מעודד מחלה אוטואימונית של הבלוטה. במחקר אחר, גם החומר הפעיל octocrylene נמצא כמשבש את רמות ההורמונים אסטרוגן, טסטוסטרון והורמוני התריס.

למעשה, בקליפורניה שימוש בחומר הפעיל benzophenone מחייב אזכור על אריזת המוצר: "אזהרה: המוצר הזה מכיל benzophenone, הידוע כחומר מסרטן" .

בנוסף, ישנם מסנני קרינה המכילים ויטמין A ורטינול, מתוך מטרה שהתכשיר יהיה גם Anti-aging. מחקרים המצוטטים בסקירה הראו ששימוש בויטמין A בעור החשוף לשמש דווקא מאיץ גידולים סרטניים, מאחר וקרינת UV שוברת את החומרים האלה לתרכובות לוואי מסוכנות.

אני עברתי על רשימת הרכיבים של מסנני הקרינה הנפוצים בישראל, ובכולם מצאתי שלושה או יותר מרשימת החומרים הבעייתיים של ה- FDA ובאחד מהם גם את החומר הבעייתי להורמונים.

הגנה מפני סרטן העור ונקודות חן

אוקיי, אז הבנו שיש בתחליבים הפופולריים חומרים שמחלחלים לזרם הדם, והם כנראה לא אמורים להיות שם, אבל לפחות הם מגינים עלינו מפני סרטן העור?

אז זהו, שלא בטוח.

במאמר של ד"ר פליקס פבלוצקי משיבא [4] הוא מציין שתי נקודות מעניינות לגבי מחקרים על תועלות מחקריות של תכשירי ההגנה:

1. השפעה על היווצרות נקודות חן – מחקר גדול בקרב תלמידי בתי ספר ברמת גן ובירושלים, בגילאי שבע ו-12, נמצא ששימוש במסנני קרינה היה קשור דווקא בנוכחות מספר רב יותר של נקודות חן. ממצאים דומים נמצאו במחקרים גדולים שנערכו בצרפת ובגרמניה. עם זאת, בעבודה בודדת מקנדה, נמצאו ממצאים הפוכים.

2. השפעה סרטן העור – גם לגבי מניעת סרטן העור התמונה לא ברורה. עד היום פורסמו 13 עבודות אפידמיולוגיות שניסו לבדוק את הקשר בין שימוש במסנני קרינה לבין מניעת מלנומה. רק בשלוש מהן נראתה ירידה בשכיחות של מלנומה עקב שימוש במסנני קרינה, בעוד שבארבע נראתה עלייה בשכיחות (בדומה לנקודות החן).

התועלות של חשיפה לשמש

התועלת המוכרת ביותר של חשיפה לשמש היא יצירת ויטמין D. בניגוד לויטמין אחרים, שיש לצרוך אותם מהמזון, מרבית הויטמין D הנקלט בגוף נוצר בתאי העור בעקבות חשיפה לקרינת שמש מסוג UVB.
שימוש במסנני קרינה חוסם את קרינת UVB, ובפועל חוסם את ייצורו של ויטמין D בגוף.

הפונקציה העיקרית בגוף של ויטמין D היא לשמור על רמות הסידן והזרחן בסרום בטווח הפיזיולוגי הנורמלי, וזאת על מנת לתמוך ברוב הפונקציות המטבוליות, העברה עצבית-שרירית ומינרליזציה של העצם.
בעבר השתמשו באמבטיות שמש כתרופה למחלות המשוייכות לרמות נמוך של ויטמין כמו רככת ושחפת. כיום יודעים כי מחלות אלה נגרמות בשל מחסור בויטמין D.

בגיל המבוגר יכול ויטמין D למנוע אוסטאופניה ואוסטאופורוזיס (דלדול העצם), אם הוא נלקח יחד עם סידן. נוסף על כך עלול מחסור בוויטמין D לגרום לחולשת שרירים, להחמרה של מחלות שרירים כמו פיברומיאלגיה ולמחלות מפרקים. כך, למשל, התברר כי אצל רבים ממי שסבלו משבר בצוואר הירך היה קיים מחסור משמעותי בוויטמין D [5].

בנוסף, יש המקשרים בין מחסור בויטמין D לטרשת נפוצה. למשל, במחקר שבוצע באוסטרליה ב- 2002 עולה כי מגורים בקו רוחב של יותר מ- 37 מעלות, כלומר במקומות שיש בהם פחות קרינת שמש, הסיכוי לחלות בטרשת נפוצה גבוה פי שניים. זה אגב, המקום לסייג ולומר שמתאם בין שני נתונים (יותר טרשת נפוצה ומגורים במקומות דלים בקרינת שמש) עדיין לא מצביע על סיבתיות, או על כך שמקור הקשר הוא מחסור בויטמין D.

ב- 2007 פורסם מחקר על תרומתו של ויטמין D להפחתת סיכויים לסרטן [6]. הניסוי נערך בנברסקה על נשים לאחר גיל המעבר, וניתנו בו 2-4 פעמים ביום כמויות של 200-600 יחידות של ויטמין D. הסיכוי של נשים שנטלו את הויטמין ללקות בכל סוג של סרטן קטן ב- 50%-77% ביחס לקבוצת הביקורת במשך ארבע שנים.

בשנה האחרונה דובר רבות על ויטמין D בהקשר של הקורונה. מספר מחקרים הראו שמחסור בויטמין D הוא מנבא לגבי חומרת המחלה. כלומר, מי שנדבק בקורונה ויש לו מחסור בויטמין D יסבול מתסמינים קשים יותר ממי שנדבק ואין לו מחסור.

אין מחלוקת על כך שויטמין D הוא אחד הויטמינים הקריטיים לבריאות האדם, וכי שימוש במסנני קרינה מונע את אפשרות הייצור שלו בגוף.

נכון, המחקרים האקדמיים שהבאתי כאן מעידים כולם על הסכנות בשימוש בקרם הגנה. לעומת זאת, יש גם מחקרים אחרים, התומכים בשימוש במסנני קרינה (חלקם ממומנים על ידי היצרנים), אך לאלה אתם ממילא נחשפים כל הזמן, והם כבר הוטמעו היטב בתרבות המערבית.

מה שהמחקרים שהבאתי כאן מוכיחים הוא, שהמדע בנושא ההשפעה של החשיפה לשמש על מחלות הוא לכל הפחות מעורב.

מעבר להשפעה ישירה על סיכויים למחלות כאלה ואחרות, יש השפעה משמעותית של חשיפה לשמש שהוכחה במחקרים וכל אחד מאיתנו יכול לחוש אותה בחושים שלו באופן אישי: הפחתה ברמות המתח. לא סתם חופי הים הם המקומות המועדפים לחופשה ובילוי. החשיפה לשמש מרגיעה, מאזנת, ובמילים מדעיות יותר: מעודדת ייצור סרוטונין התורם למצב הרוח, ומאפשרת ייצור תקין של מלטונין בערב (בגלל זה ישנים טוב אחרי יום בים).
דיכאון בחורף הוא לא סתם תירוץ, אלא הפרעה פיזיולוגית, שזכתה לשם הפרעה רגשית עונתית. הוא נגרם ממחסור בחשיפה לשמש.

כשיש יום שמש נעים בחוץ (אמרתי נעים, זאת אומרת לא בשיא השרב, זה גדול גם עליי), מתחשק לנו לשבת קצת בחוץ. אם אתם חוששים מהשמש, כנראה שהפנמתם יותר מדי את המסרים של חברות מסנני הקרינה. תסתכלו על הילדים. האם הם חוששים מהשמש, או נהנים ממנה?

בנוסף, תפיסת העולם שלי היא שמי שמבקש שאכניס לזרם הדם שלי חומרים לא טבעיים, צריך להוכיח את בטיחותם מעבר לכל ספק סביר, ולא להיפך (כלומר להשתמש עד שלא יוכח שהחומרים מזיקים). 

מסנני קרינה – הבחירה שלי

השמש היא מקור החיים של כל היצורים החיים, היא משמחת אותי והיא בעדי באופן כללי. זו החוויה האישית שלי.

לכן, אני משתדלת לחטוף כל יום לפחות חצי שעת שמש. בחורף אני לא משתמשת במסנני קרינה כלל, ובימי החורף החמים משתדלת מאוד להיחשף לקרני השמש עם חולצה ומכנסיים קצרים. גם בקיץ אם מדובר על גיחות קצרות לשמש, אני יוצאת בבגדים קצרים בשמחה למלא את מאגרי הסרוטונין והויטמין D שלי.

עם זאת, אני מקפידה שלא להגיע למצב של כוויות שמש. בקיץ אני מקפידה על חבישת כובע, כדי לא לעודד יצירת מלנין בפנים (כלומר נמשים וכתמים). אם נדרשת חשיפה ממושכת יותר לשמש אני שמה חולצה ארוכה, לבנה וקלילה.

במקרים שבהם מתקיים השילוב של קיץ + חשיפה ממושכת לשמש + לא מתאים חולצה ארוכה כי נגיד בגד ים, רק אז אני שמה מסנן קרינה ללא החומרים הבעייתיים.
כזכור, ה- FDA סימן רק שני חומרים פעילים בטוחים: אבץ או טיטניום (zinc oxide, titanium dioxide). טיטניום מגן היטב מפני קרינת UVB אך פחות טוב מפני קרינת UVA, ואילו אבץ מגן מפני כל סוגי הקרינה: UVA, UVB ואפילו UVC. לכן, חיפשתי מסנן קרינה מבוסס אבץ.

בנוסף, חיפשתי מסנן קרינה שגודל החלקיקים של האבץ הוא יותר מננומטר, כלומר לא יכולים לחדור את העור ולהיכנס לזרם הדם. חלקיקים כאלה מסומנים על המוצרים כ- Zinc oxide non-nano. אחרי שחפרתי ב- iHerb מצאתי מוצר כזה, שהחומר הפעיל בו הוא אבץ לא-ננו, ושאר הרכיבים שלו טבעיים. קישור לרכישה אפשר למצוא כאן.

מספר 1 – נוחיות-יתר

אם אתם מקפידים על ארוחות מסודרות ואף פעם לא רעבים, אתם מסכנים את הבריאות שלכם! אם בנוסף אתם לא יוצאים החוצה עם שיער רטוב ואף פעם לא קר לכם, הקשבתם לטיפים הלא נכונים של סבתא. אם בנוסף אתם יושבים רוב היום, ומזמן שכחתם איך הלב פועם בעוצמה בעת פעילות גופנית, אתם כנראה נמצאים במצב מסכן חיים הקרוי נוחיות יתר.

"אם יותר מדי קל לך, סימן שאת.ה בירידה" / עממי

כל אחד משלושת סמני נוחיות היתר הללו מצדיק פוסט נפרד, אך לעת עתה ניתן את תמצית המחקרים בנושא.

תת-תזונה אמנם מקצרת את החיים, אך מחקרים רבים מוכיחים כי דיאטה דלת קלוריות, וליתר דיוק דיאטה המכילה כ-30% פחות קלוריות, מביאה להפחתה משמעותית בייצור רדיקלים חופשיים, דלקות, תנגודת לאינסולין ומחלות דה-גנרטיביות. הוכחות לכך ניתנו במחקרים על תאי שמר, תולעת עגולה, זבוב הפירות, עכברים, חולדות ואפילו קופים. במחקר על הקופים הוכח כי שכיחות שינויים דמויי אלצהיימר במוחם של קופים שצרכו מצעירותם דיאטה מופחתת קלוריות הייתה נמוכה בהרבה מאשר אצל אלו שצרכו מזון על פי רצונם.

חשיפה לקור הוכחה כמגבירה את שכבת השומן החום מתחת לעור, שיש בדרך כלל אצל תינוקות ופעוטות. שכבת השומן החום היא שכבה של מיטוכונדריה, שנועדה במקור לשמור על חום הגוף כדי שהתינוק לא יקפא למוות. המיטוכונדריה היא אברונים קטנטנים בתוך התא שמשמשים להפקת אנרגיה ולחילוף החומרים, ובנוסף היא מאחסנת ושומרת על החומר התורשתי שלנו.

פעילות גופנית טובה לבריאות בשלל היבטים, אך בהקשר שלנו נאמר, כי הגוף מגיב לפעילות גופנית בשחרור חומרים אנטי-דלקתיים, נוגדי חמצון, והמוח אפילו מאיץ את גידולם של נוירונים חדשים. החדשות הטובות הן, שניתן להתחיל בפעילות גופנית בכל גיל. אתם עכשיו בגיל הכרונולוגי הצעיר ביותר תהיו בו אי פעם, כך שעדיף להתחיל עכשיו מאשר לוותר כליל.

מספר 2 – נזקים יטרוגניים

נזקים יטרוגניים הם נזקים שנגרמים לגוף שלנו כתוצאה מטיפול רפואי. נזקים יטרוגניים קיימים במספר רמות. הרובד הראשון והברור מאליו הם הנזקים שנגרמים לאנשים כתוצאה ישירה מהטיפול הרפואי. למשל, בישראל מתי מדי שנה כ- 6,000 בני אדם כתוצאה מזיהומים בבתי חולים[1]. על פי ניתוח תעודות הפטירה בישראל עולה כי בעשור שבין 2005-2014 נפטרו 1,892 בני אדם ממה שייתכן והוא רשלנות רפואית[2]. אולם, לא ניתן לייחס אמינות רבה מידי למידע זה, שכן איזה רופא יכתוב על תעודת הפטירה כי הפציינט שלו מת כתוצאה מרשלנות?

יחד עם זאת, נראה כי כמו בהיבטים רבים אחרים של החיים, הרובד הגלוי קטן הרבה יותר מהרובד הסמוי. הרובד הסמוי הוא רפואת יתר ואבחון יתר. במילים אחרות, כל אותם טיפולים אגרסיביים ומזיקים למחלות שהגוף יכול היה להתמודד איתן בעצמו או טיפול מיותר בתופעה גופנית זמנית שהיא כלל אינה מחלה.

רפואת יתר היא מוטיבציית יתר של הרופאים לטפל באמצעים חריפים בבעיות שייתכן והגוף יכול היה להתמודד איתן בכוחות עצמו. מדידות תכופות מדי הופכות כל "רעש" במערכת לאבחון של מחלה. האבחון הזה הוא לעיתים מדוייק, ולעיתים שגוי, אך הוא מכניס את האדם למשפך בלתי נמנע של טיפולים. לפעמים מדובר בתרופות מיותרות עם תופעות לוואי והשפעות ארוכות טווח מזיקות, ולעיתים בטיפולים אגרסיביים הכוללים קטיעת איברים ונזקים יטרוגניים.

בינואר 2019 אובחנתי עם גידול ממאיר קטן בבלוטת התריס, מסוג פפילרי. הגידול התגלה במקרה, לאחר שמספר שנים קודם לכן התגלתה קשרית לא ממאירה והתבקשתי לבצע מעקב אולטרסאונד אחריה אחת לשנה. בשנים האחרונות סרטן בלוטת התריס הפך למגיפה. קבוצת חוקרים מה-World Health Organization  חקרה את העלייה במספר מקרי הסרטן המאובחנים בבלוטת התריס ב- 12 מדינות משנות העשרים ועד סוף שנות השמונים, וגילתה עליה של מאות אחוזים באבחון[3]. יחד עם זאת, לא נצפתה עלייה במוות מהמחלה, וכן לא ידועים גורמים סביבתיים (כגון קרינה) שעשויים להעלות את שיעור היארעות המחלה. מסקנתם של החוקרים היתה כי מקורה של מרבית העלייה היא באבחון יתר הנובע משיפורים בציוד האולטרסאונד והעלייה בשיעור הבדיקות. כלומר, כיום מאובחנים הרבה יותר מקרים שבעבר לא היו מתגלים, והחולה, שכלל אינה חולה, היה יכול לחיות בשלום עם הגידול עד גיל מאה ועשרים. בסה"כ הסיקו החוקרים כי בשני עשורים אובחנו ב- 12 המדינות שנבדקו 470,000 נשים ו- 90,000 גברים באבחון יתר של סרטן בלוטת התריס. רובם המכריע עברו הליך פולשני של כריתת הבלוטה וטיפול ביוד רדיואקטיבי. טיפולים אלה הפכו אותם לתלויים בתחליפי הורמונים לכל ימי חייהם, ולחלקם נגרמו נזקים יטרוגניים כתוצאה מהטיפול.

הניתוח שעברתי גרם לי לשיתוק במיתר הקול הימני. אחרי חודשים של עבודה קולית ודיקור הצלחתי להגמיש את המיתר הנותר כדי שיגיע כמעט עד למיתר המשותק. כך, בדיבור בטון חלש לא תשמעו כל הבדל, אבל כשאני מנסה להרים את הקול הוא עדיין לא יציב. זה אולי טוב לילדים שאני לא יכולה לצעוק עליהם, אבל מעצבן מאוד בשביל מישהי שמעבירה לא מעט הרצאות, ולעיתים הצרידות או הרעד בקול מתפרשים כהתרגשות. אני לא מתרגשת, אני פורחת על הבמה!

בתקופת ההחלמה ואימון המיתרים הרגשתי בעוצמה שהניתוח היה מיותר. מאחר ונותרה לי רק חצי בלוטה האנדוקרינולוגית רשמה לי תרופות, אבל אני סירבתי לקחת תרופות באופן כרוני. חוויתי די והותר רפואת-יתר. במקום זאת, יצאתי למסע אחרי התזונה המתאימה למצבי, שתביא אותי לאיזון (חצי) הבלוטה באופן טבעי.

בהמשך גם החלפתי אנדוקרינולוגית, לאחת הרופאות הנדירות במערכת הבריאות, שתומכת בגישת ה- watchful waiting במקום בגישת הכסת"ח הנפוצה. וזה מה שרשמה לי האנדו החדשה:

מספר 3 – פוזת-יתר

כן, אלה כל הדברים שאנחנו עושים למטרות חברתיות ולמעשה פוגעים בנו. כמה דוגמאות:

עישון – אין הרבה מה לחדש על נזקי העישון, שגורם ליותר מקרי מוות בעולם מכל גורם אחר, ומקצר את החיים בממוצע ב- 11 שנים.

הליכה על עקבים – נזקים לגב, לרגליים וליציבה יביאו אתכן היישר לחיקו החמים של הממסד הרפואי ובמשפך הידוע לשמצה לבדיקות וניתוחים. מי שרוצה להמשיך ללכת בגיל 70 כדאי לה לרדת מהעקבים כבר בגיל 40 (עדיף לפני…)

שעות עבודה ארוכות מדי – אני לא מדברת על אמנים ויוצרים שעובדים אל תוך הלילה כשהם נמצאים בזרימה מחשבתית ויצירתית, אלא על אותם עובדי היי-טק שנמצאים במשרד בשעות הערב המאוחרות רק כי ככה מצפים מהם, כשהם יודעים שהשעות האלה אינן יעילות. אולי תהיה מוערכים יותר בעבודה, אבל סטרס ויושבנות מקצרים את החיים במובן המילולי ביותר (פוסט על יושבנות אפשר למצוא כאן). חוצמזה, כל השעות שאתם במשרד הן שעות שאתם לא עם המשפחה, מפתחים קשרים חברתיים, תחביבים, או עוסקים בספורט, כלומר לא עושים משהו שבאמת מועיל ומשמח אתכם.

מוזמנים לשתף את המאמר עם חברים שעשויים לעשות לעצמם נזקים מיותרים, ואולי תעזרו להם להקדים תרופה (מניעתית) לתרופה (יטרוגנית).