המחקר, שנערך באוניברסיטת ויסקונסין, בחן כ- 28,000 אמריקנים על פני שמונה שנים. מחקרים קודמים בדקו את ההשפעות הבריאותיות של אירוע חיים מלחיץ (למשל מוות של בן זוג) או סטרס כרוני כמו עבודה במשמרות לילה. המחקר הזה בחן את ההתייחסות הסובייקטיבית של הנחקרים לסטרס.

הנחקרים נשאלו האם הם חוו סטרס ב- 12 החודשים הקודמים למחקר, ומה היתה עוצמתו (מעט, בינוני או עומס מתח). בנוסף הם נשאלו על העמדות שלהם כלפי המתח, כלומר האם לדעתם המתח פוגע בבריאותם, מעט, באופן בינוני, או הרבה. לבסוף, נאספו נתוני תמותה על האוכלוסייה הזו.

מתוך 28,000 משתתפי המחקר, כ- 3,000 נפטרו במהלך תקופת המעקב. הקשר בין התפיסות על הסטרס למוות מכל סיבה הוא חד משמעי: נחקרים שחוו סטרס רב ותפסו את הסטרס כמשפיע מאוד על מצבם הבריאותי נפטרו בממוצע ב- 43% יותר מאשר אלה שלא חווה סטרס משמעותי. לעומת זאת, נחקרים שחוו סטרס רב, אבל תפסו את הסטרס כלא משפיע כלל על מצבם הבריאותי הפחיתו את סיכון המוות שלהם ב- 17% ביחס לקבוצה שלא חווה סטרס בכלל!

המשמעות היא שלא הסטרס עצמו הוא הגורם לתחלואה ולמוות, אלא התפיסות שלנו ביחס אליו. בהינתן שאוכלוסיית המחקר מייצגת את אוכלוסיית ארה"ב, החוקרים מסיקים כי מדי שנה מתים בארה"ב כ- 20,000 איש כתוצאה מתפיסות שליליות לגבי סטרט. הנתון הזה הופך את התפיסות השליליות מסטרס לגורם המוות ה- 15 בשכיחותו בארה"ב.

בהרצאת הטד המאלפת של קלי מקגוניגל, פסיכולוגית ומרצה באוניברסיטת סטנפורד, היא מתייחסת למחקר הזה. היא מסבירה שבעקבות המחקר היא כבר לא מנסה להפחית את לחצי היום-יום אצל מטופליה, אלא לשנות את התפיסות שלהם לגביו. למשל, אם בזמן הסטרס אנחנו מרגישים את הלב פועם בעוצמה והנשימה הופכת לכבדה, לא כדאי לפרש את זה כבעיה פיזית, אלא כהתגייסות של הגוף לביצוע המשימה.

בנוסף, סטרס משחרר את הורמון האקסיטוצין, המכונה "הורמון האהבה". המוח מפריש את ההורמון הזה בשעת לחץ כדי להפוך אותנו ליותר חברותיים, כי בנוכחות אנשים אחרים ושיתוף פעולה עימם, יש יותר סיכוי להצליח במצבים מלחיצים. שווה צפייה (באנגלית):

מידה של סטרס חיובי

בעיניי, יש רכיב נוסף וחשוב שלא דובר עליו בהרצאה. חוסר מוחלט בסטרס הוא מצב מנוון. למשל, בעת יציאה לפנסיה מוקדמת נרשמים יותר מקרי מוות מאשר אצל אנשים שהמשיכו לעבוד (דיברנו על זה בפוסט על התועלות הכלכליות של reverse aging כאן).

קל להבין את זה אינטואיטיבית, ואני יכולה לחלוק את הניסיון האישי שלי. במשך כעשור תכננתי שתהיה לי אפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת אם ארצה, בגיל 40. ואכן, בדיוק בגיל 40 מכרתי את משרד יחסי הציבור שהיה בבעלותי לשותפות שלי, ופרשתי. אחרי 15 שנים של עבודה אינטנסיבית מאוד, החלטתי לקחת כמה חודשים כדי ליהנות מהשקט ולבלות בחיק המשפחה.

החודשים הספורים האלה אופיינו במה שאפשר לכנות בשפת המחקרים "חוסר סטרס". חוסר במטרה ברורה וזמן פנוי שלא הייתי מורגלת בו, גרמו לי להרגיש מיחושים פה ושם. נזכרתי ששנים הייתי סופר עסוקה ולכן הזנחתי כל מעקב רפואי, אז עשיתי צ'ק ליסט עם רשימת הרופאים שאני צריכה לבקר לבדיקות תקופתיות: רופא עור, נשים, שיניים, בדיקות דם שגרתיות וכו'. התוצאה של הבדיקות המיותרות האלה היתה גילוי מוקדם מדי של סרטן בבלוטת התריס וטיפול היתר שעברתי (הסיפור המלא כאן).

היום, לאור המחקרים והניסיון האישי שלי, אני משוכנעת שמידה מסויימת של סטרס היא הכרחית להמשך צמיחה, חדוות יצירה ותחושת מטרה.

הכורח הוא אבי ההמצאה / אפלטון

אלמלא הכורח, לא היינו ממשיכים להתפתח. ומתי אנחנו מרגישים את הכורח? נכון, רק שמופעל עלינו לחץ כלשהו.

בחרתי להמשיך את הקריירה שלי בשוק ההון, ענף מלחיץ במהותו, שבשבילי הוא האיזון המושלם. העבודה משאירה אותי חדה ועירנית, שמה לב לכל פרט. זה מיינדפולנס בעבודה. אנליזה על חברות וייעוץ לסטרטאפים הם מבחינתי חידת הגיון מורכבת, מאתגרת, וכשמצליחים בה – גם מתגמלת. מצד שני, אופי העבודה הוא כזה שאני יכולה אחה"צ לתרגל יוגה או לרכוב על האופניים עם הבת שלי, ואפילו לפתוח בלוג. יש איזון.

סטרס בעבודה

במחקרים רבים, מקום העבודה תופס את המקום הראשון מבין גורמי הלחץ בחיים. עם זאת, בהגדרה כמעט כל עבודה שניתן לקבל עליה שכר תורמת למישהו, אחרת אף אחד לא היה מוכן לשלם עליה. כלומר, בכל עבודה יש משמעות חיובית, לפעמים כל מה שצריך זה לנקות את הזגוגיות כדי לחפש את המשמעות הזו. ניקוי הזגוגיות משתלם, כי כשיש משמעות לעבודה, יש תחושת שליחות והסטרס הנילווה לעבודה מקבל משמעות חיובית.

כשעובדים, כמעט בכל עבודה, אפשר להמשיך להתפתח. לא צריך שמישהו "מלמעלה" יפתח אותנו, בכל תפקיד (כמעט, כמעט) אפשר להכניס שינויים, טכנולוגיות חדשות, להוסיף לעצמנו מיומנויות. למשל, מזכיר/ה יכול/ה לתרגל שיווק רשתי ולנהל את דף הפייסבוק של העסק, ללמוד שפה חדשה כדי לתת שירות לעוד לקוחות, לארגן טיול לעובדי החברה, להיות אוזן קשבת לעובדים. המשך למידה יוצר סינפסות חדשות במוח ומרחיק דמנציה. עשייה כזו מוסיפה לחץ חיובי, הגורם לנו להיות גמישים תודעתית.

מידה סבירה של סטרס מפתחת עמידות רגשית וניסיון בהתמודדות עם מצבים מורכבים. כשלא מורגלים בסטרס אז כל יציאה קטנה מהשגרה גורמת למתח נפשי עצום. אגב, רוב המחקרים מדגימים את ההשפעות השליליות של סטרס כרוני בלי קשר לשאלה אם מקור הסטרס הוא גדול או קטן. כלומר, המחקרים שואלים את הנבדקים האם החיים האישיים שלהם מלאים בסטרס, ולא בודקים אם הוא נוצר ממלחמה, בוס מתעמר או עמידה יומית בפקקים. הנקודה היא, שסטרס חיובי מאפשר לנו לראות דברים בפרופורציות נכונות. כלומר, לפתח עמידות וראיית עולם חיובית שלא תגרום לפקקי תנועה, למשל, להפוך לסטרס הגורם למחלות.

במונחים של הבלוג: מידה סבירה של סטרס חיובי ופרשנות חיובית של הסטרס מאטה את קצב השעון הביולוגי. חוסר מוחלט בסטרס, לעומת זאת, גורם להזדקנות מוקדמת.

איך לשנות את נקודת המבט שלנו על לחץ?

1. מודעות – להבין שנקודת ההתייחסות ללחץ היא בידינו. דמיינו שאתם עומדים לקפוץ קפיצת בנג'י. אין ספק שזה אירוע מלחיץ מאוד, אבל רובנו לא נראה בו אירוע מזיק לבריאות (אלא אם החבלים לא יהיו קשורים היטב). למה? כי יש בו שני אלמנטים משמעותיים: בחירה חופשית וציפייה שיהיה לנו כיף. יש לנו בחירה חופשית לראות בכל אירוע בחיים בחירה חופשית. יש לנו בחירה חופשית לצפות שיכל אירוע מלחיץ יכול ללמד אותנו, לקדם אותנו בחיים, ואפילו להיות מהנה. כדאי להזכיר לעצמנו למה בחרנו להיות בסיטואציה המלחיצה מלכתחילה, מה המשמעות החיובית שאנחנו מעניקים לה, למה זה יכול לקדם אותנו.
2. סמנטיקה – המוח מאמין לנו. אם אנחנו משתמשים במילים שליליות, המוח משחרר הורמונים שמשדרים לגוף אותות מצוקה. אם אנחנו משתמשים במילים חיוביות, המוח משחרר הורמונים כמו אוקסיטוצין. לכן, עדיף לא להגיד אני לחוץ/צה, רע לי, זה לא הולך לשום מקום. במקום זה עדיף לומר אני מתאמץ/צת, אני מתקדם/מת, אני מגשים/מה את מה שתכננתי ועכשיו אני אדייק את הדרך שלי.
3. מהגוף למוח וכל הדרך חזרה – הגוף והמוח הם מערכת אחת שפועלת בסימביוזה. אחת הדרכים שהמוח מפרש את הסביבה היא באמצעות הגוף. בגלל זה, דווקא בזמן לחץ כדאי לשדר למוח משחקיות וכיף באמצעות הגוף. למשל, לקפוץ על רגל אחת, לחבק ילד, לעמוד על הידיים, או הכי טוב – לצחוק.