בהגדרות של פסיכולוגים, חודש הוא בדיוק התקופה המקסימלית שבה מוגדרת חשיפה לטראומה כ- Acute Stress Disorder (ASD). זו ההשפעה הפיזית והפסיכולוגית המיידית לאירוע טראומטי, והיא נמשכת בין שלושה ימים ל- 30 יום. אם ההשפעות הפיזיות והנפשיות לא עוברות בפרק הזמן הזה אז ההגדרות הרפואיות הופכות לפוסט טראומה (PTSD) או הפרעת סטרס כרוני.

ההבדל בין PTSD לסטרס כרוני הוא האם מקור הסטרס החיצוני ממשיך להתקיים. לדוגמא, אם היית חשוף באופן ישיר או עקיף לאירועי ה- 7/10 זה יכול ליצור פוסט טראומה, כלומר חזרתיות מחשבתית ותחושתית לאותו יום. אבל לצערנו במציאות שלנו האירועים לא הסתיימו בבת אחת. האירועים נחשפו בהדרגה, מה שגרם לציבור להיחשף שוב ושוב למראות וסיפורים טראומתיים (חשיפה משנית יכולה ליצור פוסט טראומה באופן מוכח), וגם המציאות של מלחמה ממשיכה ליצור לחץ ופחד מהחרפת העימות, למשל פחד מפתיחת חזית נוספת בצפון שמצריכה מאיתנו להכין מקלטים לשהות ממושכת.

במצב כזה, רוב הציבור בישראל הפך לסובל מסטרס כרוני. המאפיינים האופייניים של סטרס כרוני:

• נדודי שינה או קושי להירדם
• אנרגיה נמוכה
• קושי להתרכז בעבודה
• ערפול מוחי
• שינויים בתיאבון, בעיקר חשקים למתוק או מלוח
• שימוש מוגבר באלכוהול או סמים
• כאבים, כמו כאבי גב, ראש או בטן
• כעס, חוסר סבלנות לאחרים
• שינויים הורמונליים, כגון שינויים במחזור, אקנה, שיער שומני או נשירת שיער

המחקר הזה [1] סוקר את השינויים הגופניים המתרחשים במצב של סטרס כרוני, ומסבירים כיצד הסטרס הכרוני מגדיל את הסיכוי למגוון ר חב של מחלות.

לדוגמה, מספר מחקרים בבעלי חיים תיארו השפעות הקשורות לסטרס בקליפת המוח הקדם-מצחית (PFC) ובמערכת הלימבית, המאופיינת בהפחתת נפח של מבנים מסוימים, ושינויים בפלסטיות הנוירונית במוח וירידה בצפיפות עמוד השדרה.

במחקרים על בני אדם הסובלים ממתח תעסוקתי ארוך טווח ניכר ירידה בחומר האפור במוח, וניוון של גרעיני הבסיס שנמצאים בעומק המוח הגדול.

במילים פשוטות, כשיש לנו ערפול מוחי בזמן סטרס זה לא רק נפשי, זה ממש שינוי במוח!

אבל הירידה הקוגנטיבית הזו היא רק קצה הקרחון. המאמר מפרט את הדרכים שבהם סטרס משפיע על מערכת החיסון שלנו. קולטנים לנוירופפטידים והורמונים של לחץ נמצאים באופן נרחב בתאי מערכת החיסון, כך שיש מחקר נרחב על השפעות הלחץ הכרוני על יעילות ותפקוד מערכת החיסון.

מעבר לכך, דחק פסיכולוגי מניע מעגל אוטואימוני של דלקת ומגביר את רמות הציטוקינים, הזכורים לנו לרעה מימי הקורונה.

במילים פשוטות, יש כמה וכמה מנגנונים שבהם סטרס כרוני מכרסם בבריאות שלנו, ויכול להביא למחלות כמו דמנציה, סכרת, מחלות אוטואימוניות ועוד.

יש הרבה דרכים להקל על סטרס כרוני, וזה גם די אינדיבידואלי, כל אחד מרגיש הקלה באמצעים אחרים. ריכזתי לכם פה כמה דרכים פחות מוכרות אבל מוכחות מדעית:

1. חשיפה לאור שמש, במיוחד בשעות הבוקר – חשיפה לשמש משחררת במוח את הורמון הסרטונין, שאחראי על מצב רוח מרומם. חשיפה בשעות הבוקר חשובה במיוחד כי היא מסייעת לנו לשמור על השעון הצירקדי, כלומר לחזור להיות מתואמים עם המחזור הביולוגי של היממה. מה שמוביל לסעיף הבא.
2. שמירה על סדר יום קבוע – בתקופה של אי וודאות, המוח שלנו מקבל מסרים מהגוף. מה שיכול להחזיר אותנו לתלם המנטאלי, וגם לסייע לשינה טובה יותר הוא שמירה על סדר יום קבוע: יקיצה ושינה בשעות קבועות, ארוחות מזינות בשעות קבועות, וכמובן פעילות גופנית.
3. פעילות גופנית – פעילות גופנית גורמת לשחרור של אנדורפינים והיא התרופה הטבעית המוכחת ביותר נגד דיכאון [2]. בהקשר זה פחות משנה איזו פעילות תבחרו, ויותר חשוב שהיא תהיה יומיומית, מהנה, ועדיף כזו שמבוצעת עם עוד אנשים. הקשר החברתי הוא גורם נוסף לתחושת ביטחון.
4. מותר להיעזר, מותר לשמוח, מותר לצחוק – אשמת ניצולים הוא מונח פסיכולוגי המתאר את התחושה ש"לא נעים" לדאוג לעצמנו בזמן שאחרים עדיין סובלים. אני מבינה את זה באמת, ההשתתפות בצער ובסבל מסמנת לנו שאנחנו אנושיים ויכולים לחוש את כאבו של הזולת. עם זאת, הזולת לא ייצא נשכר מסטרס כרוני שיהפוך אותנו לחולים ופחות כשירים לסייע לו. דאגה לעצמי היא לא אנוכיות, היא מה שהופך את החברה לחזקה.
5. נתינה – הפעולה האנושית המתגמלת ביותר היא לעזור לאחר.

בהתחלה, זה היה לי ממש מוזר. היה נראה לי שרק אני סופרת ימים ותדירויות, וכל השאר פשוט עושים מה שבראש שלהם באותו רגע.

אני כמובן מדברת על ספירת ימים של בריאות טובה, ותדירויות של פעילות גופנית.

באמת לא הבנתי. מה יכול להיות יותר חשוב מזה שיהיו לנו עוד שנות חיים בריאות ושמחות, שבהן נוכל להמשיך לעשות מה שבראש שלנו? למה אנשים משקיעים יותר מחשבה במה הם ילבשו או בצבע הספה מאשר בשיפור הבריאות שלהם?

למרות שיש בלי סוף מחקר מדעי על האטת הזדקנות והארכת תוחלת הבריאה, רוב האנשים עדיין מחליטים להתעלם ממנו.

אבל מאז שפתחתי את הבלוג, הרבה אנשים פונים אליי באופן יזום עם רשימת תירוצים.

אז אני מביאה כאן את מילון התירוצים השלם, כמובן עם התשובות שלי:

תירוץ 1: זה הכל גנטיקה. או שרשום לי בגנים שתהיה לי מחלה מסויימת בגיל מסויים או לא. אני אוכל את עוגת הגבינה הזו כי זה לא מה שייקבע אם יהיה לי התקף לב או לא.

תשובה לתירוץ 1: המדע אומר שזה פשוט לא נכון. יש גנים שיש להם פנוטיפ מובהק כמו צבע עיניים או צבע שיער. אך רוב הביטויים הפיזיים שלנו נובעים משילוב של גנים רבים, המאפשרים טווח רחב למדי של אפשרויות.  לי יש נטייה להשמנה באיזור הבטן, בדיוק כמו לסבתא שלי, לאמא שלי, לאחי, ולכל המשפחה המורחבת. האם זה אומר שאכנע לנטייה ואסבול מתסמונת מטאבולית, או שאלחם בה באמצעות תזונה נכונה ופעילות גופנית?

כשיש לי שומן הוא מצטבר באיזור הבטן. זה גנטי. אין לי אפשרות לגרום לשומן להצטבר בציצי במקום בכרס. אבל כמה שומן יש לי בגוף זה דבר שיש לי יכולת משמעותית להשפיע עליו.

היום יודעים שהגנים מופעלים או כבים תחת תנאי סביבה מסויימים, ועל כך מבוסס כל מדע האפגנטיקה. נניח שלפי הגנים יש לי סיכוי של 30% לחלות בסרטן לפני גיל 80. במילים אחרות, הגנטיקה משחקת תפקיד, אבל ההתממשות שלה תלויה בסביבה. האם אהיה בסטטיסטיקה של ה- 30% או של ה- 70%? עכשיו זה גם תלוי בי. ידוע שסרטן משגשג בסביבה של סטרס, כלומר עודף קורטיזול. ידוע שסרטן זקוק לגלוקוז כדי להתרבות. הפחתת סטרס ותזונה דלת פחמימות הם כמעט לחלוטין עניין של החלטה.

תירוץ 1 הוא עיוות מחשבתי מסוג "הכל או כלום". או שתהיה לי מחלה קטלנית או שלא. המציאות, כמעט תמיד, אינה כזו. העתיד הוא מרחב של אפשרויות שעדיין לא נקבע, ובכוחנו להשפיע עליו.

תירוץ 2: למה לסבול עכשיו בשביל משהו שלא בטוח שיקרה? אולי אני אמות בתאונת דרכים או שמישהו ידקור אותי בחנייה, אז למה להתאמץ להאריך את תוחלת החיים הבריאה? אני אוכל את עוגת הגבינה הזו כי לא בטוח שמחר אחיה כדי לאכול אותה.

הטיעון הזה מתמקד במוות שלא ממחלה, והוא סובל מהטייה סטטיסטית. מוות בנסיבות של תאונות או פיגוע תופס הרבה כותרות, ולכן הוא נראה לנו נפוץ. זה עיוות, כי סטטיסטית אם אתה גבר הסיכוי שלך למות מסרטן, מחלת לב, סכרת (במצטבר) גבוה פי 14 (!)  מהסיכוי למות מתאונה מכל סוג שהוא (תאונות דרכים, עבודה וכו'). אם את אישה, תאונה היא לא בין 10 סיבות המוות הנפוצות ולכן אין לי מידע כדי לחשב לך את הפער..

טעות מחשבתית נפוצה נוספת היא שמתייחסים למוות ממחלה כ"מוות טבעי". זו טעות סמנטית. אין שום דבר טבעי בסכרת. ראו בסעיף הקודם, רוב המחלות האלה אינן גזירת גורל. זה לא הכל או כלום. לפי הססטיסקה בפסקה הקודמת, אם אתה גבר ובאמצעות אורח חיים נכון תצליח להוריד את הסיכוי לאחת משלוש המחלות הללו ב- 7% בלבד, הרי שזה כמו כל הסיכוי שלך להיפגע בתאונה. אישה, כאמור, אפילו פחות..

תירוץ 2 נובע מעיוות בחשיבה הסטטיסטית. זה אנושי, סטטיסטיקה אינה מדע אינטואיטיבי. שנאתי את זה עוד באוניברסיטה.

תירוץ 3: אני רוצה לחיות וליהנות עכשיו. כשנגיע לגשר נחצה אותו. אני אוכל את עוגת הגבינה כי בא לי.

תשובה לתירוץ 3: זה בגלל שאתם מעדיפים לא לחשוב על ה"אני הזקן", או שאתם רואים בעשורים השמיני והתשיעי לחיים כפחותי חשיבות ונוטים להתעלם מהעובדה שבין גיל 70 ל- 90 זה פאקינג עשרים שנה, וגם אותן היינו רוצים לחיות בעצמאות, חדות מחשבתית, הנאה מהחופש שהגיל הזה מאפשר.

יש פה עוד נקודה, והיא שמשום מה קשה לנו לחוש את ההשפעה של ההחלטות שלנו בהווה על העתיד. אבל כמסתכלים אחורה בחיים קל לראות סיבה ותוצאה. אכלתי הרבה ולכן שמנתי. הייתי בסטרס ולכן חליתי. באופן מוזר ביותר (בעיניי), יש אנשים שנוטים להתעלם מהתוצאה של ההחלטות הנוכחיות שלהם על העתיד.

אם קשה לכם לדמיין את עצמכם בגילאים האלה ולדאוג לעצמכם בגילאים האלה אני מציעה את התרגיל המחשבתי הבא: חשבו על אמא או אבא שלכם. איך הייתם רוצים שהיא או הוא יהיו בגילאים האלה? מה המשמעות של אבא בריא, עוזר עם הנכדים והנינים לעומת סבא סיעודי שצריך לעשות משמרות ליד המיטה שלו? מה המשמעות של אמא בריאה, עם ניסיון חיים ושכל חד שיודעת לייעץ לעומת אמא שלא יכולה להישאר לבד בבית וצריך לעזור לה להתקלח? איך שני הקצוות האלה משפיעים עליכם, הילדים, ברמת חיי היום יום שלכם? כמה משאבים נפשיים וכספיים מצריכה כל אופציה? ועכשיו תסתכלו על הילדים שלכם ותשאלו את עצמכם מה אתם צריכים לעשות על מנת להקטין את הסיכוי שהם יצטרכו לטפל בהורה סיעודי.

תירוץ 3 נובע התנהגות של הימנעות. הימנעות ממחשבה על העתיד ומההשפעות על ההחלטות שלי בהווה. זה נכון גם בתחומים אחרים בחיים, למשל על הפרשת כספים לפנסיה.

תירוץ 4: להשקיע בבריאות העתידית מצריך הרבה משאבים. אין לי זמן להתאמן, לבשל, או בכלל לחשוב על הדרך שאת מציעה. אני עייף וחסר סבלנות. אני אוכל את עוגת הגבינה כי אין לי זמן לחתוך סלט.

תשובה לתירוץ 4: באורח פלא, ההרגלים שגורמים להאטת הזדקנות הם בדיוק אותם הרגלים שיגרמו לך להרגיש טוב יותר, כבר עכשיו, בתוך שבועות או חודשים. הם יסייעו לך לפתור את בעיית העייפות וחוסר האנרגיה הנוכחית, שינה טובה יותר, דימוי גוף טוב יותר, ואפילו בריאות עור טובה יותר.

נכון, כל שינוי מתחיל במאמץ מסויים. במקרה של שינויים לטובה באורח החיים, הם בטווח זמן קצר להפליא, נותנים לנו יותר אנרגיה, שמניעה כדור שלג חיובי. כל מה שצריך זה את התנופה כדי להתחיל לגלגל אותו.

תירוץ 5: אין לי כסף לזה. זה יקר לאכול בריא, לצרוך תוספים ולקנות שעוני כושר מפונפנים. בכלל, כל העיסוק הזה הוא פריוולגי ונועד לאנשים שלא כורעים תחת נטל כלכלי. אני אוכל את עוגת הגבינה כי אין לי כסף לפילה טונה טטקי עם סלט ווקאמה.

תשובה לתירוץ 5: חלק גדול מההמלצות אינו עולה כסף. חשיפה לאור שמש בבוקר, הפחתת סטרס וחשיפה לקור הם בחינם. צומות הם אפילו חסכוניים.

נכון, שחלק מהדברים עולים כסף, וזה בעיקר תוספי התזונה. בהיבט הכלכלי, ההחזר על ההשקעה בבריאות היא הגבוה ביותר מכל ההוצאות שאפשר לחשוב עליהן, כי אם יש סיכוי שהם קונים לנו עוד שנים בריאות, הרי שבשנים האלה נהיה עצמאיים ונחסוך מטפלת ותרופות. עוד על ההיבטים הכלכליים בפוסט הזה.

תירוץ 6: מי בכלל רוצה לחיות עד 120? למה לי לרצות להיות זקנה כל כך הרבה זמן?

תשובה לתירוץ 3: בפעם האלף, ברוך, אני לא מדברת איתך על הארכה של תוחלת החיים, אלא על הארכת תוחלת החיים הבריאה. נגיד מתוך ה- 90 שנה שנגזר עליך לחיות, ש- 89.9 תחיה בבריאות טובה, ולא 70 שנה בבריאות טובה ועוד 20 שנים שבהם יאכילו אותך בכפית.

הטיעון הזה נובע מטעות בתפיסת עתיד. גם בעתיד אני ארצה לחיות, לטייל בעולם, לתרגל יוגה, ואולי אפילו לעשות סטנדטאפ. בשביל כל אלה, אני צריכה בריאות טובה.

"הכל צפוי והרשות נתונה" / רבי עקיבא

בשורה התחתונה, רוב אנשים נמנעים מהשקעה באני העתידי שלהם מתוך הימנעות או תפיסת גורל דטרמיניסטית. רוב האנשים שוכחים שהגורל עדיין לא נכתב.

חכם עדיף מנביא. אי אפשר לנבא את העתיד, וזה בעיקר בגלל שהעתיד עדיין לא נכתב. העתיד מלא באפשרויות שעדיין לא נבחרו. עדיף להיות חכם, חכמה או חכמים: ליישם את מה שאנחנו יודעים היום שיאפשר לנו ליצור את העתיד שאנחנו רוצים, עתיד של בריאות, שמחה ואריכות ימים. הדרך הטובה ביותר להשפיע על העתיד היא ליצור אותו כבר עכשיו, בהווה.

מינימליזם, או צמצום מרצון, היא דרך חיים הצוברת תאוצה, ובאופן כללי היא אומרת להחזיק בבעלות על כמה שפחות חפצים.

הקשר בין מינימליזם לבריאות אינו אינטואיטיבית במבט ראשון.

למה? קודם כל, כי עוד לפני שלמדנו לדבר אנחנו נמצאים מדי יום תחת מתקפת פרסומות בלתי פוסקת. אמנם כל פרסומת מנסה למכור לנו משהו אחר, אבל המסר הכללי של כולן הוא אחד: רק עוד מוצר אחד ישפר את איכות חייך בדרך זו או אחרת.

סיבה נוספת, למתקדמים, לכך שהקשר בין מינימליזם ובריאות אינו אינטואיטיבי הוא הקשר הסטטיסטי (שאכן קיים במחקר) בין הכנסה ואריכות ימים, והמסקנה הבלתי נמנעת שעשירים קונים עם הכסף הזה מוצרים שעוזרים להם להישאר בסביבה יותר זמן.

שתי הנקודות האלה כל כך מוטמעות בנו, ולכן אני אפריך אותן בהמשך הפוסט, אחרי שאדבר על היתרונות של מינימליזם.

ההתנסות הראשונה שלי במינימליזם התחילה בארון הבגדים. לפני כשבע שנים ירדתי קצת במשקל והייתי צריכה בגדים חדשים. הארון שלי באותה תקופה היה נראה כמו ארון סטנדרטי של אישה: מאות פריטים דחוסים, כמות עד כדי קימוט, חלקם לא מתאימים לי משלל סיבות, חלקם לא מתאימים יותר להיקרא בגדים, חלקם סתם מזכרות.

זה כבר היה בלתי נסבל. הרגשתי מגוחכת לעמוד מול הארון המלא ולהגיד אין לי מה ללבוש. כבר אז לא יכולתי לסבול להיות קלישאה.

אז גיגלתי קצת, וגיליתי את פרוייקט 333. זה אומר שאחת לשלושה חודשים את (*השימוש בלשון נקבה לצרכי נוחות בלבד. מינימליזם אינו מפלה בין מגדרים) מוציאה את כל הבגדים מהארון, ומכניסה אליו רק 33 פריטים שישמשו אותך לשלושת החודשים הקרובים. כל שאר הפריטים שכרגע לא בעונה, לא במידה או לא במודה מועברים לאחסון.

מרגע שעשיתי את זה, כאילו נדלקה לי מנורה מעל הראש. סידרתי את הארון ככה שרוב הפריטים יתאימו זה לזה. כולם היו בדיוק במידה שלי, בטעם הנוכחי שלי, לאף אחד לא היה מחשוף גדול מדי, כולם היו מגוהצים וחיכו לי בבוקר כמו חיילים. זמן ההתלבשות שלי בבוקר התקצר מ- 20 דקות לדקה. כשעברנו דירה כבר לא הייתי צריכה בחדר מקום לארון גדול. ארון של שתי דלתות מספיק לי ולבן הזוג.

אחרי החוויה הזו הסדר עבר גם לארונות של הילדים, לארון המטבח, למגירה הזו של התרופות שהתגלו בה תרופות שתוקפן פג במלחמת לבנון הראשונה, ולמעשה לכל מקום בבית.

אח"כ סידרתי את תיבת המייל, למשל מחקתי את המיילים הטורדניים מרשימות תפוצה של דברים שלא מקדמים אותי כמו חנויות בגדים.

אל החלק הקשה ביותר הגעתי בסוף: מינימליזם בלו"ז שלי. במידת האפשר אותו אני מנסה לנקות מהסחות דעת, ולהשאיר בו רק דברים שמייצגים את סדר העדיפויות הנוכחי שלי.

אז כשאני מפנה זמן לכתוב את הפוסט הזה, כנראה שאני רואה בו ערך רב, לעצמי ולעולם.

בקיצור, יש בלי סוף סיבות שאנשים בוחרים במינימליזם, נגיד שאלה העיקריות:

1. פינוי מקום מנטלי – מינימליזם מאפשר לך למקד את הזמן ותשומת הלב שלך בדברים שבאמת חשובים לך בחיים. במקום לחשוב על מה הילדים ילבשו את מפנה זמן לחשוב איך לקדם אותם להיות בני אדם מאושרים, בריאים וחיים במלוא הפוטנציאל שלהם.
2. חיסכון כספי ישיר – קנייה של פחות חפצים. אבל זה לא רק זה. כשיש לך פחות חפצים את צריכה פחות מקום אחסון, את לא קונה עוד קרש למטבח כי שכחת שכבר קנית כי הקרש הקודם התחבא מתחת למחבת שמתחת לסיר הגדול, יש פחות סיכוי שתקני פריט לבוש שהוא ככה-ככה, כי אז הוא לא ייכנס ל -33 הנבחרים שלך.
3. חיסכון כספי עקיף – פחות זמן של עיסוק בקניות, סידור חפצים בבית וניקוי אבק מ- 500 כלי מטבח מיותרים זה אומר יותר זמן לדברים אחרים: לבשל בבית במקום להזמין, לנקות בעצמך במקום לקחת מנקה, לשבת עם הילדים ללמוד במקום להזמין להם מורה פרטי, ואפילו ליצור הכנסה נוספת.
4. סיבות אקולוגיות – תעשיית הבגדים היא התעשייה השנייה המזהמת ביותר בעולם. מספיק להיכנס לכל סניף של ביגודית כדי להבין את גודל הטרלול שהאנושות הובילה אליו עם הנושא של בגדים.
5. סיבה רוחנית – בסוף, אם אין את הסיבה הזו מאוד קשה להתמיד ביישום של מינימליזם לאורך זמן. אנשים שחווים מינימליזם תקופה מסויימת מתחילים להבין, כי אין גבול לרדיפה אחרי עוד ועוד מוצרים. זה פשוט חבית בלי תחתית. אם נמשיך להסתכל באסוס אף פעם לא נהיה מרוצים מהבגדים שכבר יש לנו בארון. מינימליזם אמיתי זה למצוא את הנתיב הפנימי לאהוב את מה שכבר יש לך במקום לחוות להמשיך לחפש עוד ועוד. זה השלמה ושביעות רצון במקום FOMO מתמיד.

ואכן, המחקר מראה כי יש קשר חד משמעי בין אורח חיים מינמליסטי ורווחה אישית. במטה-אנליזה שפורסמה בשנת 2020[1] נבדקו ארבעה מחקרים קודמים בנושא. המחקרים מצאו כי מי שאימצו אורח חיים מינימליסטי מרצון מדווחים על רמות גבוהות יותר של אושר ושביעות רצון מהחיים. הקשר גם נמצא כהולך ומתחזק: ככל שאורח החיים יותר מינימליסטי, כך שביעות הרצון מהחיים עולה.

ההסבר שנתנו החוקרים לתופעה הוא על ידי מילוי הצרכים הפסיכולוגיים, ומוסברת באמצעות תיאוריית ההגדרה העצמית. מינימליזם מרצון מביא לתחושה של אוטונומיה, יכולת אישית, וקשרים חברתיים.

זה מאוד הגיוני: המרדף אחר עוד ועוד חפצים הוא מירוץ שאינו נגמר. לעיתים קרובות הוא נועד כדי "לשקף" לחברה את "מי שאנחנו באמת", כלומר מעיד על צורך באישור מבחוץ. כשאנחנו פחות קונים יש לנו יותר שקט, פחות צורך באישור מהסביבה, ויותר זמן ואנרגיה ליצירת קשרים חברתיים.

במחקר אחר שבדק את ההשפעה של אורח חיים אקולוגי על רווחה אישית[2], נמצא שאנשים המאמצים אורח חיים של פשטות מרצון מטעמים אקולוגיים, אינם מרגישים "הקרבה". להיפך, הם מדווחים על שביעות רצון גדולה יותר מהחיים באופן כללי. ההסבר הוא שחיים על פי צו המצפון מספקים יותר מחיים שמעמידים את החומריות כמרכז הקיום.

אוקיי, אז נניח שהשתכנעתם שהקטנת צריכה, ובעיקר הקטנת המחשבות על צריכה, עשויות להגדיל את שביעות הרצון שלכם מהחיים. מה בדבר הטענה השנייה שמי שמרוויח יותר חי יותר שנים?

ובכן, הטענה הזו נכונה, אך לא מאוד חזקה. מחקר שפורסם בשנת 2021[3] עקב אחרי 7,000 אמריקנים במשך 27 לצורך השאלה הזו. מסקנתם היתה כי עלייה של 139,000 דולר בהון העצמי באמצע החיים מגדילה ב- 1% את תוחלת החיים.

עכשיו, עלייה של 1% היא כן משמעותית לדעתי, אבל שימו לב לנקודות הבאות:

1. העלייה בתוחלת החיים עם העלייה בשכר או בהון העצמי מוסברת על ידי השקעה במזון טוב יותר ושירותי בריאות טובים יותר, לא על ידי קנייה של עוד ועוד נעליים/תכשיטים/מכוניות/כל מוצרי הצריכה שבעולם.
2. הטור הזה מעודד למינימליזם בצריכה. אנחנו בעד להרוויח יותר, אבל זה שאתם מרוויחים יותר לא אומר בהכרח שאתם צריכים לבזבז יותר על מוצרי צריכה.
3. להיפך, ככל שאתם מקטינים את ההוצאות על בגדים ושטויות ככה יישאר לכם יותר פנאי מנטלי וכסף להשקיע במזון בריא, פעילות גופנית ושירותי רפואה.

ההחלטה האישית שלי לקראת חגי נובמבר

אז את כל התיאוריה הזו אני מכירה מצויין, ואפילו יישמתי לא רע במשך תקופה ארוכה.

בשנה וחצי האחרונות קצת פחות. למה? יש לי תירוץ נהדר. כי כל צרכי הלבוש שלי השתנו, אם בעבר לבשתי לעבודה בעיקר חליפות שני חלקים, אז בשנה וחצי האחרונות עברתי לג'ינס ואז למכנסי שנטי בנטי. עברתי מנעלי עקב לסניקרס ואז לנעליי ביירפוט. אני עושה הרבה יותר ספורט, וגם זה מצריך אביזרים. אפילו הטעם שלי בתכשיטים השתנה.

בקיצור, אני מרגישה ממקור ראשון שהקניות מכרסמות בזמן הפנוי שלי ומעסיקות את המחשבות הרבה מעבר למה שהייתי רוצה. לכן, החלטתי לחתוך את זה, ורגע לפני ימי המרדף של נובמבר אני מכריזה על שנה ללא קניות מסוג ביגוד / הנעלה / אקססוריז.

אשוב לדווח.

חברה: היי, מותק, מה העניינים? נו, הבנתי שאת מתכוונת לחיות עד גיל 200. אני מקווה שחסכת הרבה לפנסיה.

שירי: מצחיקה את. אין לי פנטזיות על לחיות עד גיל 200, אלא לחיות כמה שיותר שנים באיכות חיים טובה, להיות עצמאית, חזקה בגוף וחדה בראש. גיל ביולוגי הוא המנבא הטוב ביותר לרוב סוגי המחלות הקשורות לזקנה: סרטן, סכרת, מחלות לב, דמנציה. המטרה שלי להקטין ככל האפשר את ההסתברות שאני אחלה באחת המחלות האלה בשנות השישים והשבעים שלי. במקרה שלי, גם להקטין את ההסתברות לחזרה של הסרטן שכבר היה לי, פריצות דיסק, ושלא אצטרך שוב פעם להזמין אותך לבקר אותי בבית החולים.

חברה: בסדר, בסדר, אבל זה לא שאפשר למנוע את ההזדקנות. זו לא מחלה.

שירי: תחשבי על זה רגע, גברת מפקפקת. מה ההגדרה של מחלה? הפרעה במצב הבריאותי או איבר מסויים או הגוף בכללותו. ירידה בתפקוד עד כדי מוות. נראה לי שהזדקנות היא בול ההגדרה של מחלה.

חברה: אוקיי, אז נגדיר את זה כמחלה. מה נתפסת על מילים. זה עדיין לא משנה את העובדה שאין לזה תרופה.

שירי: זהו, שכן. יש היום הרבה דרכים להאט את הזדקנה, ואפילו להפוך את התהליך. מה, לא קראת את הבלוג? איזו מן חברה את?

חברה: התחלתי לקרא, אבל ישר ביאסת עם הצומות. תאמלקי לי אם יש באמת מה לעשות.

שירי: יש עוד דברים חוץ מצומות. הגורו של התחום, דיוויד סינקלייר, מגדיר בספר החדש שלו שיש שני סוגים של מידע המאוחסן בגוף. הוא משווה אותם למידע דיגיטלי ומידע אנלוגי. המידע הדיגיטלי הוא הגנום שלנו, והוא שורד יפה מאוד למשך כל החיים. הבעיה היא במידע האנלוגי. המידע האנלוגי הוא האפגנטיקה: המבנים בתוך התאים המאפשרים לתאים לקרוא חלק מהגנים, בעוד שגנים אחרים נשארים מושתקים. מכיוון שהמידע האנלוגי מאוד קשה לשימור, הוא מתקלקל עם הזמן (אלה דפוסי המתילציה שבודקים בבדיקת גיל ביולוגי), וזה מה שגורם להזדקנות.

אז דברים שאפשר לעשות כוללים למשל מניעה של פגיעה ב- DNA על ידי הימנעות מבדיקות רנטגן ו- CT לא חיוניות. המשך למידה כל החיים תורמת לבריאות המח. גם קשרים חברתיים הוכחו כמסייעים לשמירה על בריאות תקינה למשך שנים. בגלל זה הזמנתי אותך היום.

חברה: את כזו פרקטית, בחיי. הייתי בטוחה שתנאמי לי שוב על ספורט וצום.

שירי: כי ת'כלס זה הכי חשוב. כדי למנוע תנגודת לאינסולין (סכרת) ופגיעה בתפקוד המיטוכונדריה כדאי להגיע לפעילות בעצימות גבוהה. אין צורך לרוץ מרתון, המחקרים החדשים מראים שעשר דקות ביום מספיקות, ואני מדברת על עשר דקות שבהן את מגבירה את קצב הלב והנשימה. כמה מגבירה? כלל האצבע הוא להגיע ל- 75% מהדופק המירבי שלך. הדופק המירבי הוא 220 פחות הגיל שלך. אם אני בת 44, אז הדופק המירבי שלי הוא 176. 75% מזה הוא 132. זה ממש מספיק. לזה להוסיף אימוני התנגדות וגמישות. עוד מעט אהיה מורה ליוגה, תבואי לשיעור.

והדבר האחרון הוא אולי הכי חשוב. אנחנו יודעים היום שזה חשוב מתי אנחנו אוכלים לא פחות ממה אנחנו אוכלים. בגלל זה כדאי להגביל את חלון האכילה. זה הוכח בעשרות ניסויים בבעלי חיים ולאחרונה גם בבני אדם. הצום גם מפעיל את הגנים הקשורים לאריכות החיים ומסייע לנו להיות יותר גמישים מטאבולית, זאת אומרת שהגוף מצליח להפיק אנרגיה משומן והמוח עובר לעבוד על קטונים. זה גם מרזה, כדאי לך לנסות.

צום של יותר מיממה מביא את הגוף למצב של  אוטופגיה – מצב שבו הגוף מפרק חלבונים שהצטברו במקומות לא רצויים והופך אותם בחזרה לחומצות אמינו חיוניות. אני עושה את כל יום שישי.

חברה: טוב, זה בגלל שאת קצת פסיכית. תשתי כוס יין, זה יעזור לך.

שירי: אני לא שותה בשעה הזו. או בכלל.

חברה: את חברה מבאסת. חשבת פעם מה יקרה אם כולם יהיו כמוך? אם כולם יחיו עד גיל מאה יהיה בעולם פיצוץ אוכלוסין. לא יהיה לנו מה לאכול.

שירי: הפוך, גוטה, הפוך. עולם שבו כולם יהיו בריאים וחדים בגיל 80 יהיה עולם יותר עשיר. במקום לבזבז טריליונים על שירותי בריאות וסיעוד לגיל השלישי, נוכל להפנות משאבים לדברים חשובים כמו משבר האקלים ומיגור העוני. בנוסף, במקום עוד ועוד אוכלוסיה מקשישה שצריכה סיוע מאחרים, תהיה לנו אוכלוסייה מבוגרת יצרנית, פעילה, שיכולה לתרום מהניסיון שלה ולהניע את הכלכלה.

את זוכרת שפעם רציתי לצאת לפנסיה בגיל 40? טעיתי. עבודה, גם אם בעצימות נמוכה, תורמת לתחושה של חיוניות, יצירתיות, התפתחות, ושביעות רצון מהחיים.

חברה: השיחה הזו עשתה אותי רעבה. מה הכנת לאכול היום?

שירי: כרוב ניצנים וטחינה.

רוב הזמן, כי לעיתים כאבי הגב מרימים ראש, ואז אני הולכת לדיקור ולוקחת משככי כאבים. לעיתים אני אפילו חוטאת בביקור בחיקם החמים של הרופאים שאיכשהו תמיד זוממים לנסות עליי איזה מהלך יצירתי ואלים של רפואת יתר מארגז הכלים שלהם, הכולל תרופות ממכרות, חיתוך איברים ונזקים יטרוגניים.

בימים כאלה, אני נזכרת שאני צריכה להזכיר לעצמי את עבודתו של ד"ר סארנו, שמוציאה אותי בכל פעם מהמצב הזה.

ד"ר ג'ון סארנו היה רופא אמריקני שערך מחקרים ופרסם ספרים רבי מכר על הקשר בין כאבי גב כרוניים למצב נפשי. ספריו מכרו במצטבר מעל מיליון עותקים (!) והוא טיפל באופן אישי במעל עשרת אלפים מטופלים בשיטה שלו.

לפי המחקר שלו, בכאבים כרוניים כמעט ולא נמצא קשר בין תוצאות ההדמיות לביטוי הקליני שלהם. כלומר, כשעושים MRI או CT לאנשים שלא דיווחו מעולם על כאבי גב מוצאים אצלם פריצות דיסק ובלטים. במקרים רבים אחרים מטופלים מדווחים על כאבים כרוניים שאינם מוסברים על ידי ההדמיות.

המסקנה של סארנו היתה שמקור הכאב הוא רגשי, ולא פיזי. השיטה שלו מגדירה את מקור הכאב כ- TMS (Tension myositis syndrome). ובתרגום קלוקל לעברית: דלקת בדרכי הסטרס.

זה אומר, שהסיבה לכאב היא סטרס. בתגובה לסטרס הגוף מפעיל את מערכת העצבים הסימפטית. מערכת העצבים הסימפטית היא מערכת החירום שלנו, שאמורה לשמש אותנו במצבים נדירים של סכנת חיים, ולאפשר לנו את מנגנון הילחם או ברח.

מערכת העצבים הסימפטית יודעת לעשות את מה שצריך כדי להשאיר אותנו בחיים במצב מסכן חיים כמו אריה שרודף אחרינו. יש לה סיבי עצב שיוצאים ממערכת העצבים המרכזית ומגיעים דרך חוט השדרה אל כלי הדם, בלוטות הזיעה, הלב, הריאות והמעיים. מטרתה היא לרתום את כל המערכות האלה להצלה מיידית, והיא פחות מתחשבת בנזקים ארוכי טווח שההפעלה שלו עשויה לגרום. גם אין צורך טבעי לכך, שכל בטבע, האדם אמור להיות רוב הזמן תחת שליטתה של המערכת הפארא-סימפטית, כלומר רוב הזמן הוא אמור לנוח, ללקט פירות יער או שורשים, ורק אחת לתקופה לנוס על חייו במלוא העוצמה.

דוגמאות להפעלה של המערכת הסימפטית הן הרחבה של האישונים, התגברות של קצב הלב ולחץ הדם, כיווץ השרירים, עצירת תהליכי העיכול כדי שלא יפריעו להצלת החיים.

הבעיה מתחילה באורח החיים המערבי כשאנשים נמצאים תחת שליטתה של מערכת העצבים הסימפטית רוב שעות היום. גם אנשים שאינם נתונים בסטרס חיצוני סטייל חיילים קרביים או להבדיל עובדים במשרד יחסי ציבור עשויים לחוש באופן מודע או לא מודע לחץ כרוני. זה יכול לנבוע מאירועי חיים מלחיצים כמו גירושין או תמיכה בהורים סיעודיים, ומהמחשבות המלחיצות שלנו בסגנון מה יהיה אם.

התוצאה היא כיווץ שרירים כרוני באיזור הגב התחתון ומחסור בחמצן לשרירים, שאמורים לשאת במעמסה הזו. הכיווץ הזה לבדו יכול לגרום לכאב כרוני, אך מתווסף אליו חוסר איזון הורמונלי, כיוון שהמערכת הסימפטית מפרישה כמות מוגברת של קורטיזול. תנודות קיצוניות באדרנל והפרשה מוגברת שלו עשויים לגרום לעייפות אדרנל וכתוצאה מכך ירידות בעמידות הגוף לדלקת, כלומר עלייה במצב הדלקתי בגוף.

בכך, הגוף למעשה יוצר את הכאב במו ידיו (וחוט שדרתו). לשיטתו של סארנו, הסיבה העיקרית למנגנון הזה היא להסיח את תשומת הלב שלנו מהרגשות המודחקים שלנו לעבר אובייקט מוחשי יותר: כאב גב.

הפתרון ל- TMS אינו תרופות או ניתוחים, אלא הבנה של המצב. כדי לחדד לעצמנו את הנקודה, סארנו הגדיר 12 משפטים שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מדי יום:
1. הכאב נובע מ- TMS, ולא ממצב עמוד השדרה שלי.
2. הסיבה הישירה לכאב היא מחסור מתון בחמצן לשרירים.
3. מצב ה- TMS אינו מזיק, והוא נגרם מהרגשות המודחקים שלי.
4. הרגש המודחק העיקרי שלי הוא כעס.
5. TMS קיים אך ורק כדי להסיח את תשומת ליבי מהבעיות הרגשיות שלי.
6. מאחר והגב שלי הוא נורמלי, אין ממה לפחד.
7. לכן, פעילות גופנית אינה מסוכנת.
8. ואני חייבת לחזור לכל פעילות גופנית רגילה.
9. אני לא אפחד מהכאב.
10. אני אסיט את תשומת הלב שלי מהכאב לעניינים הרגשיים.
11. אני מתכוונת להיות בשליטה. אני, ולא התת-מודע שלי.
12. אני חייבת לחשוב כל הזמן רגשית, ולא פיזית.

עד כאן התזכורת היומית שלי. כבר מרגישה קצת יותר טוב.

באחד החיפושים, התגלה לי הקשר בין פלואוריד לתת-פעילות של בלוטת התריס. הגעתי לתובנה הזו באיחור בלתי אופנתי, שכן הקשר בין פלואוריד לבלוטת התריס ידוע לאנושות מזה למעלה ממאה שנים. בראשית המאה העשרים שימש הפלואוריד כתרופה מקובלת לטיפול בפעילות-יתר של הבלוטה. טיפול זה הופסק לאור תופעות הלוואי הקשות של הפלואוריד, אך בשנים האחרונות שבו לעסוק בו לאור העלייה החדה בשיעור החולים במקביל להפלרת מים. מספר מחקרים בדקו את הקשר בין הפלרה לתת-פעילות.

במחקר שבוצע באוניברסיטת קנט באנגליה ב- 2012 [1] בחנו החוקרים את ההבדל בשיעור הסובלים מתת-פעילות של בלוטת התריס באיזורים בבריטניה בהן הרשות המקומית מפלירה את המים, המהווים כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה, ובין איזורים בהם אין הפלרה. תוצאת המחקר חד משמעית: מגורים באיזור מופלר מגדילים פי שניים את הסיכוי ללקות בתת-פעילות של בלוטת התריס.

בדברי הסיכום שלהם כותבים החוקרים:

The findings of the study raise particular concerns about the validity of community fluoridation as a safe public health measure.

ובעברית: תוצאות המחקר מעלות ספקות רציניות לגבי התוקף של הפלרה כאמצעי בטוח לבריאות הציבור

במחקר אחר שבוצע על ידי חוקרים באיראן [2], חולק האיזור הנבדק ל- 10 תתי איזורים לפי רמת הפלואוריד הנמצאת באופן טבעי במי השתייה. החוקרים מצאו קשר מובהק סטטיסטית בין מספר הלוקים בתת-פעילות בלוטת התריס ובין ריכוז הפלואוריד במים.

המחקר מגלה גם, כי ההשפעה השלילית של הפלואוריד על תת-פעילות מאובחנת של בלוטת התריס מתחיל מריכוז של 0.3-0.5 מ"ג/לליטר, כלומר גם בשיעור נמוך מהמומלץ בישראל.

זאת ועוד, החוקרים בדקו את השפעת ריכוז הפלואוריד על רמת הורמון הבלוטה, ה- TSH, גם בקרב אנשים שאינם מאובחנים עם תת פעילות. גם כאן, התגלתה השפעה מובהקת סטטיסטית: רמת ההורמון הממוצעת באוכלוסייה שצורכת מים עם ריכוז פלואוריד של עד 0.29 מ"ג לליטר עומדת על 2.2, בעוד שרמת ההורמון באוכלוסייה עם ריכוז פלואוריד של 0.3-0.5 מ"ג לליטר עומדת על 2.8. בעוד שהטווח המוגדר נורמלי נע בין 0.5 ל- 4.5, הטווח המוגדר אופטימלי נע בין 0.5 ל- 2.5.

כלומר, ריכוז של פלואור במי השתייה, גם ברמה נמוכה מהתקן הישראלי, מעלה את הורמוני הבלוטה של הממוצעים באוכלוסייה אל מעבר לטווח האופטימלי.

שיעור התחלואה בבלוטת התריס נמצא בעלייה חסרת תקדים בעשורים האחרונים. בישראל נרשמה בין 2003 ל-2010 עלייה של כ-40 אחוזים בשיעור הסובלים מתת-פעילות של בלוטת התריס .

תת-פעילות של בלוטת התריס היא לרוב אינה מחלה זמנית, אלא מחלה כרונית. החולים נאלצים ליטול תרופות לאיזון הבלוטה, כגון יוטירקס ואלקטרוקסין, למשך כל ימי חייהם, ולשאת את תופעות הלוואי של התרופות הללו. זאת, משום שפעילות לא תקינה של בלוטת התריס היא מחלה רב מערכתית, הגורמת לתופעות לוואי מרובות, ועד מחלות קשות. בין המצבים הרפואיים המשוייכים לתת-פעילות ניתן למנות: עייפות, נשירת שיער, דיכאון, עלייה במשקל, ערפול מוחי, אי פוריות, אלצהיימר, אוסטואופורוזיס ופלואוריזיס, עליו נרחיב בסעיף הבא.

בנוסף לתת פעילות של בלוטת התריס, בישראל נרשם שיעור גבוה במיוחד של סרטן בלוטת התריס. שיעור המקרים המאובחנים של סרטן בלוטת התריס בממוצע בינלאומי הוא בין 2.0 ל-3.8 חולים ל-100,000 תושבים, ושכיח יותר בנשים (ביחס של כ-1:3). בישראל מגיע שיעור המקרים המאובחנים של סרטן בלוטת המגן בנשים ל-12.4 ל-100,000 ובגברים, 3.7 ל- 100,000.

עלייה חדה בשיעור הלוקים בסרטן בלוטת התריס מתרחשת גם במדינות מופלרות אחרות. בארה"ב מספר המאובחנים כמעט ושולש בין השנים 1975 ל- 2009 .

לאור הצטברות הנתונים, נבדק במספר במחקרים המנגנון הפיזיולוגי בעתיו גורם עודף פלואוריד לתחלואה בבלוטת התריס. התיזה העדכנית היא, שכל היסודות ממשפחת ההלוגנים דומים בצורתם ונקלטים בגוף על ידי אותם קולטנים. בין היסודות ההלוגניים ניתן למצוא את הפלואור, הכלור, הברום והיוד. בבלוטת התריס נמצא ריכוז גבוה מאוד של הקולטנים, שכן תפקידה של הבלוטה הוא לאגור את היוד, ולהפיק ממנו את הורמוני הבלוטה T3 ו- T4. נוכחות מוגברת של פלואוריד "תופסת" את הקולטנים ודוחקת את היוד החוץ. ואכן, מניסויים שנערכו עולה כי עודף פלואוריד גורם להפרשה מוגברת של יוד בשתן. צריכה ממושכת של פלואוריד בריכוזים גבוהים גורמת למחסור כרוני ביוד וכתוצאה מכך לתת פעילות או לאי סדירות הבלוטה.

אז יכול להיות שאנחנו מקטינים את הסיכוי לעששת ומגדילים את הסיכוי לתת פעילות?

עודף פלואר ופלאורוזיס

פלואוריזיס, הנקראת גם הרעלת פלואור, היא מחלה הנגרמת כתוצאה מצריכה מוגברת של פלואור. סימניה הראשונים הם כתמים על השיניים. הפלואורוזיס פוגעת במבנה השן ומחלישה אותה, עד להתפוררות השן [3].

כחצי שנה לפני התגלות הסרטן התפוררו לי הקצוות של שתי שיניים קדמיות.

יותר 1+1 מזה אין.

הכתמים על השיניים הם הביטוי האסתטי של הפלואורוזיס, אך המחלה עשויה להחמיר ולכלול שלל תסמינים. חומרת התסמינים תלויה בכמות הפלואור שנבלע, וכוללים כאב בטן, שלשול, קשיי בליעה, הפרשת רוק מוגברת, פגיעה ברקמות הפנימיות, בחילה, הקאה, חוסר איזון באלקטרוליטים. תסמינים נוירולוגיים כגון כאבי-ראש, חולשת-שרירים, רפלקסים היפר-אקטיביים, עוויתות, התקפי תחושת נמלול, התכווצות שרירים ורעד. במקרים חמורים, קריסת מערכות עלולה להתרחש. מוות נובע מדום לב, הלם, שיבוש בהולכה החשמלית של הלב והפרעות שונות בקצב הלב.

זו הסיבה שפרוקטור אנד גמבל הודו כי כמות הפלואור שיש במשחת שיניים משפחתית יכולה להרוג ילד קטן עד 13 ק"ג אם יבלע את כולה בבת אחת.

זו גם הסיבה שמשחות שיניים המיועדות לילדים עד גיל שנתיים אינן מכילות פלואוריד, ועל כל משחות השיניים מופיעה אזהרה לא לבלוע את התכשיר.

אז איך יכול להיות שחומר שאסור לבליעה במשחת השיניים יוכנס בכוונה למי השתייה, שאנחנו צורכים במשך עשרות שנים באופן סיסטמי, כלומר בבליעה?

וזה, רבותיי, מתוך האתר של משרד הבריאות:

וכך נראות שיניים של חולה בפלואורוזיס, לפי מידת החומרה:

זה גם המקום לציין שגם אם לא בולעים את משחת השיניים, חלק ניכר מהפלואוריד שבה נכנס למחזור הדם שלנו באמצעות ספיגה תת-לשונית. הספיגה התת לשונית מתחילה תוך שניות, וחומרים הנספגים כך עוברים ישירות לזרם הדם בלי לעבור את הסינון של מערכת העיכול. כלומר, בלי האפשרות שייצאו באלגנטיות מהאחוריים.

עודף פלואור ובעיות שינה

במחקר שבוצע השנה בקנדה [4] בדקו את ההשפעות של שתיית מים מופלרים על בעיות שינה.

הרציונל מאחורי הבדיקה היא שהפלואוריד נוטה להצטבר בגוף באיזורים המכילים סידן כמו בלוטת האצטרובל. בלוטת האצטרובל מסנתזת את המלטונין, ההורמון המווסת את מחזורי השינה-עירות.

במחקר השוו דפוסי שינה של מעל 1,000 אנשים בני 16-79, כשליש מהם גרים באיזורים מופלרים והשאר באיזורים שאינם מופלרים.

תוצאות המחקר לא מפתיעות: גידול של 0.5 מ"ג לליטר של פלואוריד במים מגדיל ב- 34% את הסיכוי של הנבדק לישון פחות מההמלצות.

עודף פלואור והמוח

המחקר המפורסם ביותר בתחום זה נערך על ידי אוניברסיטת הרווארד והאוניברסיטה הרפואית בסין [5]. המחקר בדק את הקשר בין רמת הפלואוריד במים באיזורים מסויימים בסין וביצע בדיקות מתאם בין הנתונים ובין תוצאות מבחני ה- IQ של ילדים באותם איזורים. על פי המחקר צריכת מים ובהם שיעור גבוה של פלואוריד גורמת בממוצע לניקוד IQ נמוך יותר ב- 7 נקודות (!!).

בניסויי המשך שבוצעו על עכברים, התגלה כי עודף פלואוריד שניתן לעכברים גרם לירידה בזיכרון שלהם ולערפול מוחי, תופעה שהועברה גם לצאצאים שלהם עד שלושה דורות קדימה.

ואם אתם לא סומכים על מחקרי סין, אז לפני כשנתיים פורסם מחקר דומה בקנדה [6]. החוקרים עקבו אחר 512 נשים הרות בין השנים 2008 ל- 2012. כ- 41% מתוכן התגוררו בערים מופלרות, והשאר בערים לא מופלרות. כשהילדים הגיעו לגילאי 3-4 נערכו להם מבחני IQ.

התוצאות מובהקות: על כל עלייה בריכוז של 1 מ"ג בכמות הפלואוריד היומית שצרכו ההריוניות, ה- IQ של הילדים שלהן פחת ב- 3.66 נקודות. בבדיקת כמות הפלואוריד בשתן התגלה כי כל עלייה בריכוז בשתן של 1 מ"ג לליטר גורם לירידה של 4.49 נקודות IQ אצל בנים, אך לא נמצאה ירידה מובהקת אצל בנות. כלומר, נראה כי העוברים הזכרים סובלים מהפלואוריד יותר בהיריון.

עודף פלואור כרוני

אם הפלואוריד במים הוא תרופה נגד עששת, אז באיזה מינון כדאי לצרוך אותו? צריכת פלואור באמצעות המים אינה מבחינה בין מי ששותה הרבה מים למי ששותה מעט מים. כלומר, אם הריכוז במים עומד על 1.5 מ"ג לליטר, אזי אנשים ששותים ארבעה ליטר מים ביום, נחשפים למינון אחר לגמרי ממי שצורכים רק ליטר מים ביום. תינוקות הניזונים מתמ"ל המוכן ממי ברז עשויים לצרוך כמות גדולה מאוד ביחס למשקל גופם, וביחס לתינוקות יונקים.

לא בדיוק מינון מדוייק לתרופה.

מי שכמוני, שתתה לאורך שנים לפחות שלושה ליטר מי ברז ביום, מתוך אמונה בטיב המים בישראל ובהמלצות לשתייה מוגברת, עשויה להיחשף לאפקט כרוני של עודף פלואור. כלומר, אם במי ברז מופלרים יש 1.5 מ"ג ואני שותה ביום 4.5 מ"ג פלואוריד, אז כמינון יומי חד פעמי לא ייגרם לי נזק. לעומת זאת, צריכה כזו כל יום במשך שנים היא כרונית. בדיוק כמו סוכר. הגוף שלנו יכול להתמודד ביום מסויים וחד פעמי גם עם 50 גרם של סוכר, אבל צריכה יום-יומית כזו תגרום לנו לחלות סכרת.

במה מתבטא עודף פלואור כרוני? הטבלה הבאה לקוחה מתוך סקירת מחקרים [7] על הרעלת פלואור:

עודף פלואור ועששת

והנה אנחנו מגיעים לסיבה שבגינה בכלל הוכנס הפלואוריד למים שלנו מלכתחילה: העששת.

עששת נגרמת על ידי חיידקים הנמצאים בחלל הפה. המזון שלהם הוא סוכר, ממנו הם מפיקים אנרגיה ופותחים לנו בפה מושבה. תוצר הלוואי של העיכול שלהם הוא חומצה המופרשת לחלל הפה, ומפרקת את האמייל, השכבה החיצונית של השיניים.

אם יש בחלל הפה פלואוריד המופרש מהרוק או ממשחת השיניים הוא מוטמע באמייל השן בתהליך הנקרא רק-מינרליזציה. התוצאה היא אמייל עם הרכב מינרלי שונה במקצת, ומחוזק יותר.

השאלה היא מים מופלרים מסייעים לירידה בעששת, ובאיזו מידה. בשנת 2015 פורסמה אנליזה של מעל מאה מחקרים בנושא, שנעשו משנות החמישים ועד לשנת פרסום המחקר [8].

התוצאה של האנליזה היא שבאיזורים מופלרים יש עליה של 15% במספר הילדים שאין להם עששת בשיני חלב ו- 14% במספר הילדים שאין להם עששת בשיניים קבועות. אצל מבוגרים לא נצפתה השפעה. כלומר, הפלרה לא עוזרת למניעת הפלרה אצל מבוגרים כלל.

בהקשר הזה, אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לדבריו של ד"ר שלמה זוסמן, ראש האגף לבריאות השן במשרד הבריאות, בדיוק שהתקיים בכנסת על ההפלרה בשנת 2006:
"עכשיו אני צריך לגלות לכם עוד משהו, לא צריך פלואוריד כדי למנוע עששת. לא תאכלו סוכר, לא יהיה עששת. תוריד את זה אפילו לא לאפס, תוריד את זה לחצי, אני מבטיח לך שהעששת תרד בצורה מאוד משמעותית.
פלואוריד זה לא חיסון, הוא לא מחסן את האדם נגד עששת. מה שהפלואוריד עושה, הוא מעלה את התנגדות השן בפני תקיפת העששת ועושה אותה יותר עמידה. זה החומר היחיד שמוכר שעושה את זה בעולמנו, וזה מה שהוא עושה. מה זה אומר, גם אם תשתה מים עם פלואוריד בריכוז האופטימלי ותאכל סוכר מעבר ליכולת של הגוף לספוג לא יעזור שום דבר, תהיה לך עששת. וגם ההיפך נכון, לא תאכל סוכר בכלל, אתה לא צריך את הפלואוריד".

ד"ר זוסמן חזר עליו דבריו בדיון דומה שנערך בכנסת ב- 2014.

מקור הפלואוריד במים

קיימים שני מקורות פלואוריד עיקריים להפלרה מלאכותית: הראשון הוא חומצה פלואורוסיליצית (H2SiF6), תוצר לוואי של תעשיית הדשנים. השני הוא נתרן פלואוריד (NaF), מינרל טבעי שניתן לכרות מאדמת כדור הארץ. כמו כן, ניתן לייצר אותו על ידי טיפול כימי מסוים בחומצה. כריית נתרן פלואוריד היא יקרה ומזהמת, ולכן בדרך כלל משתמשים בחומצה בתהליך ההפלרה המלאכותית. כשהחומצה מוכנסת למים היא מתפרקת ומרכיביה השונים מומסים במים בתהליך שנקרא הידרוליזה.

יון של פלואור ממקורות שונים הוא בעל אותן תכונות כימיות. כלומר, יון פלואור שמקורו מנתרן פלואוריד ויון פלואור שמקורו מחומצה פלואורוסיליצית זהים מבחינה כימית. כשמעריכים את הבטיחות והיעילות של צריכת פלואוריד במי השתייה אין צורך להתייחס למקור הפלואוריד כגורם רלוונטי. עם זאת, יש צורך להתייחס לבטיחות של המרכיבים האחרים של החומצה, משום שגם הם מתמוססים במים.

הנקודה היא, שהחומצה ששמים במים, היא כאמור תוצר לוואי של תעשיית הדשנים. זהו חומר המוגדר כחומר מסוכן, שיש להטמינו ברמת חובב. אלא אם, מטמינים אותו במי השתייה שלנו. הזוי, לא?

החומר צריך לעמוד בתקן של מכון התקנים הישראלי, אך התקן מאפשר כמות מסויימת של רעלנים מסוגים שונים, מתחת לרף המוגדר כמסוכן. הבעיה היא, כאמור, עם חומרים שאינם נמצאים בתקן, אינם מפוקחים כראוי, או חומרים שנמצאים בטווח התקן אך הם רעילים לגוף האדם בצריכה יום-יומית במשך עשרות שנים.

לסיכום, הוספת פלואוריד במים נועדה כדי לצמצם את מחלת העששת בילדים, אך למבוגרים אין לה כל יתרון. אם כדי למנוע עששת גרמנו להעלאת הסיכוי למחלות של בלוטת התריס, פלואורוזיס, הפרעות שינה ועוד, הרי שיצא שכרנו בהפסדנו. החלפנו את העששת, שהיא מחלה קלה וניתנת למניעה במגוון דרכים אחרות, בתת-פעילות של בלוטת התריס, שהיא מחלה קשה, רב-מערכתית וכרונית.

פלואוריד ואתיקה

אין זה מתפקידנו להוכיח מעל כל ספק סביר כי הפלרת מים או שימוש במשחות שיניים הכוללות פלואוריד גורמת לתחלואה בבלוטת התריס. ההיפך הוא הנכון: מי שמבקש להוסיף חומר כלשהו למי השתייה או למשחת השיניים – עליו מוטלת האחריות להוכיח מעל כל ספק סביר את הבטיחות של אותו חומר. בפרק זה הראינו שהכנסת פלואור למי השתייה אינה עומדת ברף מינימלי של בטיחות, ויותר מכך – בשנים האחרונות הצטברו ראיות ריגורוזיות ומחקרים אקדמיים השוללים את בטיחות השימוש בפלואוריד סיסטמי בהיקף שלא ניתן להתעלם ממנו.

אז מה ניתן לעשות?

1. לצרוך פחות סוכר. הרבה פחות. זה האמצעי מספר אחד למניעת עששת, והוא מועיל לא רק למניעת עששת, אלא גם לכל היבטי הבריאות. כן, זה אפשרי גם לילדים.
2. להימנע משימוש במשחות שיניים עם פלואוריד. כזכור, הפלואוריד נספג באופן תת-לשוני ישירות לזרם הדם, ולכן גם אם לא בולעים את משחת השיניים הפלואוריד שבה מתחיל לטייל לנו בגוף. יש היום אפשרויות רבות של משחות שיניים ללא פלואוריד. אני משתמשת בפרדונטקס ללא פלואוריד בערב, ומשחה ללא פלואוריד מ- iHerb בבוקר.
3. לסרב בנימוס אסרטיבי לטיפול בפלואוריד אצל השיננית. אותו דבר כמו משחת שיניים רק פי 30.
4. לחשוב על המים. כיום אין הפלרה פעילה במרבית הערים, אך יש עדיין עודפי פלואוריד הנמצאים במאגרים. אני שותה מים שעברו אוסמוזה הפוכה והם כמעט מטוהרים. למים מינרליים יש חסרונות אחרים, למשל חלקיקי פלסטיק והתפתחות מהירה של מושבות חיידקים מרגע שפותחים את הבקבוק. הנקודה הזו חשובה במיוחד לנשים בהיריון.

למה מוקש? כי אני חיה בתוך עמי, ורואה את התגובות הכה אמוציונליות סביב נושא האוכל, ובמיוחד את האמונה הכמעט דתית של הכתות השונות שהתפתחו בשנים האחרונות: הכת הקטוגנית, כת הפליאו, טבעונים, פירותניים, תזונה 10/10/80 ועוד.

בשלוש השנים האחרונות קראתי עשרות רבות של מחקרים על התזונות הללו, וחלק מהמסקנות כמובן סותרות זו את זו. במקביל, בשלוש השנים הללו ניסיתי כל אחת מחמש השיטות הרשומות מעלה, לתקופות ארוכות יותר או פחות.

ומה המסקנה?

המסקנה הנובעת מהמחקרים היא שלצורך האטת תהליכי ההזדקנות ומניעת מחלות הגוף לא יכול להתבסס רק על מאקרו-נוטריאנט מסויים לתקופה ממושכת. כלומר, לא יכול להתבסס רק על שומן, רק על חלבונים או רק על פחמימות.

שומנים

פרוטוקול תזונה המבוסס על צריכה מוגברת של שומן והגבלה משמעותית של כמות הפחמימות (הקרוי דיאטה קטוגנית) נמצא במחקרים רבים כיעילה במניעת מחלות כמו סכרת, השמנת יתר קיצונית והפרעות אנדוקריניות.

בסקירת מחקרים [1] פורסמו גם תופעות הלוואי השליליות, תופעות הלוואי הקלות כוללות סחרחורות, שלשול, עצירות, עייפות. מניסיוני, תופעות אלה, אם מתרחשות, חולפות אחרי תקופת הסתגלות קצרה.

עם זאת, תופעות לוואי חמורות יותר שנצפו הן מתפתחות ומחמירות עם הזמן. אלה כוללות חוסר במינרלים וויטמינים, עלייה בטריגליצרידים, חמצת מטבולית (מצב המתאר PH נמוך בדם ובנסיבות קיצוניות יכול להביא לקומה ולמוות) וסיכון מוגבר לאבנים בכליות. מצב נפוץ נוסף הוא היפופרוטאינמיה – תת חלבון בדם.

מחקרים שנעשו על עכברים שניזונו מתזונה כזו לתקופה ממושכת הראו שהעכברים איבדו את העמידות לאינסולין, חלה השפעה שלילית על התאים האנדוקריניים בלבלב, ירידה בצפיפות העצם ונטייה מוגברת לשברים ולפטין מוגבר.

חלבונים

גם צריכה עודפת של חלבונים עשויה להיות מזיקה. מספר מחקרים בדקו את השפעות לוואי של צריכה מוגברת, ובמיוחד חלבונים מהחי. במחקר שבוצע בהרווארד [2] ועקב אחרי כמעט 24 אלף בני אדם, התגלה קשר מובהק בין צריכת בשר אדום ותמותה מוקדמת. הסיכוי של צרכני הבשר האדום המעובד למות מסרטן גבוהים ב- 20% מאלה שאוכלים חלבונים אחרים (כולל חלבונים אחרים מהחי כמו עוף ודגים).

בתקציר מחקרים אחר[3], מציינים בהארוורד כי צריכה מוגברת של חלבונים מגבירה את הסיכוי לאבנים בכליות ומחלות לב.

לעניין ההזדקנות, לפני שנתיים התפרסם מחקר[4]  המצביע על קשר ישיר בין עודף חלבונים להזדקנות מואצת. חומצות אמינו מסויימות, כולל מתיונין, מפעילות את המסלול המטאבולי שבונה את השריר. כשזה קורה באופן מוגבר מדי אז המסלול מגביר את הפעלתם של הגנים האחראים להזדקנות, והתוצאה: שלל מחלות קשורות גיל, ובראשון מחלות לב.

פחמימות

לא בטוח שיש צורך לפרט לקוראי הבלוג את הנזק מצריכה מוגברת של פחמימות, ובמיוחד סוכרים ופחמימות פשוטות. צריכה מוגברת של פחמימות פשוטות קשורה בצורה ישירה או עקיפה כמעט לכל מחלה, החל מסכרת, תסמונת מטבולית, מחלות לב ועוד.

מצד שני, מזונות המכילים פחמימות מורכבות כמו פירות, דגנים וקטניות, מכילים גם כל מגוון הנוטריאנטים שגוף האדם צריך.

מחקרים על ה- Blue Zones שבהם חיות האוכלוסיות שיש בהם הכי הרבה בני 100 ויותר, העלו כי המשותף לתזונה של כולם היא התבססות על תזונה מהצומח, עם לכל היותר 5 מאכלים מהחי בחודש, רובם דגים ופירות ים.

לכן, המסקנה הראשונה היא כי לא כדאי לבסס את התזונה רק על מאקרו-נוטריאנט אחד. גוף האדם זקוק לשלושתם (חלבונים, שומן ופחמימות) במידה כזו או אחרת. ועוד יותר מזה, הגוף ניזוק מהלעטה מוגזמת רק מסוג אחד.

מעבר למחקרים, כמי שניסתה בעצמה את כל השיטות, בעיניי, פרוטוקול תזונה המוציא מתוכו לחלוטין או כמעט לחלוטין אחד משלושת המאקרו-נוטריאנטים הוא לא בר קיימא. כלומר, לא נכון, לא נעים ולא פרקטי לקיים אותו כדרך חיים.

לכן, הבנתי כי עליי לצרוך את שלושת המאקרו-נוטריאנטים, ומה שחשוב זה לא היחסים המדוייקים בין השלושה והתעסקות תמידית עם מדידה של משקל המזון, אלא לשים את הפוקוס באיך לשפר את היכולת של הגוף שלי להתאים את עצמו למזון הזמין. להיות מותאם שומן כשאני צורכת שומן, ולהיות מותאם פחמימות כשאני צורכת פחמימות.

היכולת הזאת נקראת גמישות מטאבולית.

גמישות מטאבולית

גמישות מטאבולית היא היכולת של תאי הגוף להתאים את תהליך הפקת האנרגיה (מפחמימות או משומן) בהתאם לסוג המזון הזמין לו בזמן נתון (פחמימות או שומן).

כדי להיות גמישה מטאבולית אני צריכה להיות מסוגלת להיות גם וגם:

1. גם מותאמת שומן – כלומר שתהיה לי מיטוכונדריה בריאה, שתאפשר לי להשתמש בשומן מהמזון לאנרגיה.
2. גם מותאמת פחמימות – כלומר שתהיה לי רגישות גבוהה לאינסולין, כך שפחמימות שאצרוך ישמשו לאנרגיה ולא לצבירת שומן.

כדי לבדוק עד כמה הגוף שלי גמיש מטאבולית התחלתי לאחרונה להשתמש במכשיר שמודד את הגמישות המטבולית שלי במהלך היום, על סמך שיעור ה- CO2 הנפלט בנשיפה, ונקרא לומן.

בינתיים נראה כי מצבי המטאבולי טוב (ואפילו מאוד), אבל המכשיר עדיין לא חישב את מדד המטאבוליזם האישי שלי, כך שאחזור לכתוב לכם את המסקנות בשבוע / בשבועיים הקרובים.

כיום תוחלת החיים בישראל היא 80.7 לגברים ו- 84.2 לנשים, והיא עולה בשנתיים וחצי בכל עשור. בהתחשב בעובדה שהגנים שלנו לא התפתחו בשבעת העשורים האחרונים, קיבלנו הוכחה נחרצת לעוצמת ההשפעה של הגורמים הסביבתיים על תוחלת החיים.

הנקודה המעניינת יותר והמדוברת פחות היא, שכולנו שואפים למקסם לא רק את תוחלת החיים, אלא את "תוחלת החיים הבריאה". כלומר, את משך הזמן בו אנחנו חיים בלי מחלות הקשורות לזקנה. אנחנו לא שואפים לחיות עוד עשרים שנים במוסד סיעודי, אלא עוד עשרים שנים שבהם נוכל להמשיך ליהנות מהחיים, לטייל, לעבוד, לעשות יוגה, לרוץ מרתונים או לכתוב בלוגים (כל אחד ומה שעושה לו את זה, לא שופטת).

הארכת תוחלת החיים הבריאה עוברת דרך האטה של תהליכי ההזדקנות בגופנו, שכן הגיל מהווה גורם סיכון מספר אחת לשלל בעיות רפואיות ומחלות סופניות לא עלינו.

מה שגילה המדע הוא, שכל אחד מאיתנו מזדקן בקצב אחר במקצת, קצב שזכה לכינוי "שעון ביולוגי". קצב הזדקנות שונה מוביל ל"גיל ביולוגי" שונה. אם ניקח לדוגמא אישה שחיה על פני האדמה כבר 45 שנים, אבל הגיל הביולוגי שלה הוא 40, אז היא תהיה חשופה לסיכוני הגיל של גיל 40, ולא לאלה של גילה הכרונולוגי. למשל, הסיכון שלה ללקות בסרטן שד חודרני יעמוד על כ- 250 מתוך 100,000 במקום כ- 350 מתוך [1]100,000.

באופן כללי, אם אתם ב- 5% העליונים של האנשים שמזדקנים הכי מהר, הסיכון שלכם למות מכל סיבה שהיא הוא כפול מהממוצע בקבוצת הגיל שלהם. מנגד, אם אתם ב- 5% של האנשים שמזדקנים הכי לאט, הסיכון שלכם למות יורד לחצי. ככלכלנית, אני חייבת לציין כאן שקשה לי לראות איזו השקעה בחיים יכולה לשאת תשואה גבוהה יותר (על התועלת הכלכלית של הארכת תוחלת החיים הבריאה כאן).

ממה מושפע הגיל הביולוגי? מסינרגיה של תהליכים ביוכימיים בגופנו, בראשם שינויים בדפוסי המתילציה, רדיקלים חופשיים, עומס חמצוני, התקצרות הטלומרים, מוטציות, תנגודת לאינסולין, צבירת חלבונים וגליקציה[2].

ישנן מספר שיטות לכימות הגיל הביולוגי, המתקדמת שבהן היא באמצעות מדידה של דפוסי המתילציה בגנום (תוכלו לקרא על זה כאן). השאלה שכדאי לשאול כבר בשלב המוקדם הזה היא האם דפוסי המתילציה הללו, אותו שעון ביולוגי, הוא עניין מולד הטבוע ב- DNA שלנו, או שניתן לתמרן את השעון הביולוגי באופן שיתקתק יותר לאט. הרי אם אין מה לעשות בנדון אין ממש טעם לבזבז זמן בקריאת בלוג בנושא.

העובדה שהבלוג חי וקיים עושה ספוילר לתשובה, אבל בואו נבין את זה קצת יותר לעומק. המתילציה היא מכלול של תהליכים ביוכימיים המשנים את הפעילות של DNA מבלי לשנות את הרצף שלו. מבנים שנקראים קבוצות מתיל מורכבים על חלקי גנום לאורך ה- DNA. אלה יכולים "לכבות" גנים ספציפיים לאורך ה- DNA, ולאחר מכן גם "להדליק" אותם שוב.

באופן כללי, המדע העוסק בכיבוי והדלקת גנים נקרא אפיגנטיקה. ככל שמתבגרים המתילציה משתנה באופן ניתן לחיזוי, אך בקצב שונה מאדם לאדם. כך, קצב תקתוק השעון הביולוגי שלנו מושפע לא מה- DNA שלנו, אלא גם משורה של גורמים סביבתיים. על פי החישובים שערך פרופ' דיוויד סינקלייר (תוכלו לקרא עוד על המחקר שלו כאן), עד כ- 80% מקצב ההזדקנות נובע מגורמים סביבתיים. הגורמים הללו כוללים דברים כמו צום (קראו כאן), הפחתת סטרס, פעילות גופנית, תוספי תזונה, שינה, קשרים חברתיים, יצירתיות ושמחה. כן, הבנתם נכון, יצירתיות ושמחה משפיעים על הגנים שלנו, ולא להיפך. מוזמנם לראות קומיקס בנושא שהכינו במעבדה של סינקלייר.

אני מאמינה בפרואקטיביות. כיום הארכת תוחלת החיים הבריאה וחיים בבריאות מיטבית נמצאים בהישג יד, וזו האחריות האישית שלנו להגיע למידע ולאמץ אותו. המטרה של הבלוג היא לשתף בידע, בעברית ובשפה קלה (ככל האפשר), ולצאת להרפתקה משותפת לחשיפת עוד ועוד כלים מתוך ארגז הכלים שהמדע גילה עד כה, ידע שיאפשר לכל אחד מאיתנו את מיצוי הפוטנציאל האנושי שלו.

המחקר בייל השתמש בבסיס המידע של מחקרי פרניגהם ובחן באמצעות ניתוח סטטיסטי האם עודף משקל באדם אחד משפיע על הקרובים אליו: חברים, אחים, בני זוג ושכנים.

המחקר גילה כי הסיכוי של אדם להפוך לבעל משקל יתר (Obese) גדל ב- 57% אם יש לו או לה חבר/ה שהפך לאוביס בתקופת זמן נתונה. בקרב אחים בוגרים, אם אחד הפך להיות אוביס, הסיכוי של השני להפוך גם הוא לאוביס גדל בכ- 40%. בקרב בני זוג, הסיכוי של אחד להפוך לאוביס גדל בכ- 37% אם השני הפך לאוביס. הסיכויים הללו לא נצפו בקרב שכנים.

עוד עלה, כי הסיכוי ל"הידבק" גבוה יותר ממישהו מאותו המגדר. נשים נדבקות מחברותיהן הנשים יותר בקלות מאשר מחברים גברים. גברים נדבקים מחבריהם הגברים יותר בקלות מאשר מחברות נשים.

החוקרים הסיקו כי השמנה היא מגיפה מדבקת, שעוברת באמצעות קשרים חברתיים.

מסקנה נוספת היא, שהמגיפה מושפעת בעיקר ממאפיינים סביבתיים והתנהגותיים, ובאופן פחות יותר ממאפיינים גנטיים. זאת, מאחר וההשפעה החזקה ביותר נצפתה בין חברים שאין ביניהם קשר גנטי מאשר בין אחים. כמו כן, ההשפעה בין אחים ובין בני זוג דומה בחוזקה.

בהתבסס על אותה קבוצת מחקר, ביצעו החוקרים ניתוח גם להשפעה חברתית חיובית על הפסקת עישון[2]. המסקנה הסטטיסטית היא שאם בן הזוג שלכם מפסיק לעשן, יש סיכוי של 67% שגם אתם תפסיקו לעשן. אם אח או אחות הפסיקו לעשן, הסיכוי להפחתת עישון היא 25%, והפסקת עישון של חבר/ה תגדיל את הסיכוי שגם אתם תפסיקו לעשן בכ- 36%.

בחברות קטנות, הפסקת עישון של עובד עשויה להגדיל את סיכויי הגמילה של הקולגה שלו בכ- 34%. לא נצפתה השפעה על שכנים.

באוניברסיטת הארוורד ניתחו את ממצאי פרניגהם בזווית אחרת: האם אושר / שמחה אף היא מדבקת? המחקר[3] ניתח תשובות של אנשים לגבי רמת האושר האישית שלהם למשך תקופה של כ- 20 שנים. במחקר נצפו "אשכולות" של אנשים מאושרים, ומכיוון שהאנשים נשאלו מדי שנה, ניתן לנתח גם השפעות הדדיות.

מסקנת המחקר היא שניתן לראות השפעה של עלייה ברמת האושר של אדם על הרשת החברתית שלו עד שלוש דרגות. כלומר, אם אני אמצא דרך להיות שמחה יותר אשפיע (קצת, אבל באופן מובהק) על חברים של חברים של חברה שלי.

באופן בלתי מפתיע, מי שנמצאו המאושרים ביותר הם אלה שבמרכז כל אשכול אושר שכזה, כלומר מוקפים באנשים מאושרים.

ההשפעה הגדולה ביותר היא כמובן על חברים מדרגה ישירה, וכאלה שגרים בקרבתנו הפיזית. אם הפכתי למאושרת יש לשכן בדלת הסמוכה אליי סיכוי גבוה יותר ב- 34% לדווח בשנה הבאה שהפך למאושר יותר. חבר שגר עד מייל (1.6 ק"מ) ממני יהפוך למאושר יותר בסיכוי של 25%, אח או אחות יעלו את סיכויי האושר שלהם ב- 14% ובן הזוג ב- 8%.

עד כאן מסקנות המחקרים מאוד אינטואיטיביות. כולנו יכולים להבין שאם בן הזוג שלנו ממלא את המקרר בעוגות גבינה והופך לאוביס אז גם אנחנו נתפתה להצטרף אליו לנשנושי לילה. ייתכן שגם יהיה בעינינו יותר לגיטימי להפוך לאוביסים, כי אם כל החברים שלי שמנים אז אני לא חריגה.

לעומת זאת, אם אחי יהיה יותר מאושר ובכל פגישה איתו אצא עם חיוך, אז ברור שזה יעלה את האושר גם בחיי.

השאלה היא איך לוקחים את הנתונים האלה והופכים אותם למשהו שאשכרה יועיל לנו בחיי היום-יום?

רשתות חברתיות כגורם מוטיבציה לשינוי

חז"ל טבעו את הביטוי "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה". גם בלי המחקרים מייל ומהארוורד הם הבינו את ההשפעה של הרשת החברתית, ואת העיקרון של דומה נמשך לדומה. אפשר לפרש את הביטוי הזה כפשוטו, ולראות את חץ ההשפעה כחץ חד כיווני: תבחרו את החברים שלכם לפי מי שאתם רוצים להיות. אם אתם רוצים להיות רזים, בריאים ומאושרים, כדאי לכם להקיף את עצמכם באנשים כאלה.

על פניו זה נכון, רק שהמציאות קצת יותר מורכבת.

ראשית, נקודת המוצא שאנחנו יכולים לבחור את הרשת החברתית שלנו היא לא מציאותית. חלק ניכר מהקשרים החברתיים שלנו הם לא לגמרי לבחירתנו. בני משפחה, שכנים וקולגות בעבודה, הם אנשים בסביבתנו הקרובה שאנחנו פוגשים ברמה היומיומית, ואת רובם לא בחרנו.

בוא נחשוב על סיטואציה מהחיים. נניח שחברה קרובה שלי, חברת ילדות, סיגלה לעצמה הרגלי חיים שליליים, והיא כעת מעשנת, אוכלת המבורגרים שלוש פעמים ביום, ומתלוננת נון סטופ. האם המעשה הנכון והמוסרי יהיה לנתק איתה את הקשר או לנסות להבין את הסיבות שהביאו לשינוי ולעזור לה?

החוקרים מהרווארד הסיקו שהאנשים המאושרים ביותר היו אלה שבמרכז האשכול, כלומר מוקפים באנשים מאושרים מכל הזוויות: בני זוג, אחים, חברים. כלומר, אם אני רוצה להיות במרכז האשכול, ואושר הוא מדבק, אני יכולה להיות זאת שמדביקה אחרים. ככה, בכל אשכול שאקלע אליו, אהיה במרכז האושר שלו.

זה, כמובן, נכון לא רק לאושר, אלא לכל היבטי החיים. אם לא אעשן, אקבל החלטות תזונה יותר בריאות ומוסריות, אאסוף אחריי את הזבל בטיול או סתם אחייך יותר, כל אלה ישפיעו על כל מי שאני באה איתו במגע.

לא רק זה, אלא ההשפעה כזכור יכולה להגיע עד שלושה מעגלים. זאת אומרת, שאם אסגל לעצמי הרגלי חיים בריאים אז אשפיע לא רק על הילדים שלי, אלא גם על החברים שלהם (שבאופן מפתיע דווקא אוהבים לאכול אצלנו), ועל ההורים של החברים שלהם. וזו, רבותיי, כבר חתיכת משמעות, ומשמעות כזכור לנו מהפוסט הזה היא מאריכת חיים מובהקת.

חז"ל כבר לא כאן כדי לשאול אותם, אבל יש לי הרגשה שהם התכוונו שנבין את הביטוי שלהם בצורה יותר מעגלית. החץ אינו חד כיווני, מהחברים אלינו. יש כאן מעגל של השפעה, גם מאיתנו אל החברים. ועל ההשפעה היוצאת מאיתנו אנחנו יכולים להשפיע במאה אחוז. לכן, מהיום אמרו "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה, ולהיפך".

אגב, אני מקווה להגיע באמצעות הבלוג אפילו ליותר מהמעגל השלישי שלי, אז אם יש מישהו שאתם רוצים שייקרא את הדברים, שתפו את הפוסט בפייסבוק באמצעות הכפתור שנמצא ממש למטה ותייגו.

המחקר, שנערך באוניברסיטת ויסקונסין, בחן כ- 28,000 אמריקנים על פני שמונה שנים. מחקרים קודמים בדקו את ההשפעות הבריאותיות של אירוע חיים מלחיץ (למשל מוות של בן זוג) או סטרס כרוני כמו עבודה במשמרות לילה. המחקר הזה בחן את ההתייחסות הסובייקטיבית של הנחקרים לסטרס.

הנחקרים נשאלו האם הם חוו סטרס ב- 12 החודשים הקודמים למחקר, ומה היתה עוצמתו (מעט, בינוני או עומס מתח). בנוסף הם נשאלו על העמדות שלהם כלפי המתח, כלומר האם לדעתם המתח פוגע בבריאותם, מעט, באופן בינוני, או הרבה. לבסוף, נאספו נתוני תמותה על האוכלוסייה הזו.

מתוך 28,000 משתתפי המחקר, כ- 3,000 נפטרו במהלך תקופת המעקב. הקשר בין התפיסות על הסטרס למוות מכל סיבה הוא חד משמעי: נחקרים שחוו סטרס רב ותפסו את הסטרס כמשפיע מאוד על מצבם הבריאותי נפטרו בממוצע ב- 43% יותר מאשר אלה שלא חווה סטרס משמעותי. לעומת זאת, נחקרים שחוו סטרס רב, אבל תפסו את הסטרס כלא משפיע כלל על מצבם הבריאותי הפחיתו את סיכון המוות שלהם ב- 17% ביחס לקבוצה שלא חווה סטרס בכלל!

המשמעות היא שלא הסטרס עצמו הוא הגורם לתחלואה ולמוות, אלא התפיסות שלנו ביחס אליו. בהינתן שאוכלוסיית המחקר מייצגת את אוכלוסיית ארה"ב, החוקרים מסיקים כי מדי שנה מתים בארה"ב כ- 20,000 איש כתוצאה מתפיסות שליליות לגבי סטרט. הנתון הזה הופך את התפיסות השליליות מסטרס לגורם המוות ה- 15 בשכיחותו בארה"ב.

בהרצאת הטד המאלפת של קלי מקגוניגל, פסיכולוגית ומרצה באוניברסיטת סטנפורד, היא מתייחסת למחקר הזה. היא מסבירה שבעקבות המחקר היא כבר לא מנסה להפחית את לחצי היום-יום אצל מטופליה, אלא לשנות את התפיסות שלהם לגביו. למשל, אם בזמן הסטרס אנחנו מרגישים את הלב פועם בעוצמה והנשימה הופכת לכבדה, לא כדאי לפרש את זה כבעיה פיזית, אלא כהתגייסות של הגוף לביצוע המשימה.

בנוסף, סטרס משחרר את הורמון האקסיטוצין, המכונה "הורמון האהבה". המוח מפריש את ההורמון הזה בשעת לחץ כדי להפוך אותנו ליותר חברותיים, כי בנוכחות אנשים אחרים ושיתוף פעולה עימם, יש יותר סיכוי להצליח במצבים מלחיצים. שווה צפייה (באנגלית):

מידה של סטרס חיובי

בעיניי, יש רכיב נוסף וחשוב שלא דובר עליו בהרצאה. חוסר מוחלט בסטרס הוא מצב מנוון. למשל, בעת יציאה לפנסיה מוקדמת נרשמים יותר מקרי מוות מאשר אצל אנשים שהמשיכו לעבוד (דיברנו על זה בפוסט על התועלות הכלכליות של reverse aging כאן).

קל להבין את זה אינטואיטיבית, ואני יכולה לחלוק את הניסיון האישי שלי. במשך כעשור תכננתי שתהיה לי אפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת אם ארצה, בגיל 40. ואכן, בדיוק בגיל 40 מכרתי את משרד יחסי הציבור שהיה בבעלותי לשותפות שלי, ופרשתי. אחרי 15 שנים של עבודה אינטנסיבית מאוד, החלטתי לקחת כמה חודשים כדי ליהנות מהשקט ולבלות בחיק המשפחה.

החודשים הספורים האלה אופיינו במה שאפשר לכנות בשפת המחקרים "חוסר סטרס". חוסר במטרה ברורה וזמן פנוי שלא הייתי מורגלת בו, גרמו לי להרגיש מיחושים פה ושם. נזכרתי ששנים הייתי סופר עסוקה ולכן הזנחתי כל מעקב רפואי, אז עשיתי צ'ק ליסט עם רשימת הרופאים שאני צריכה לבקר לבדיקות תקופתיות: רופא עור, נשים, שיניים, בדיקות דם שגרתיות וכו'. התוצאה של הבדיקות המיותרות האלה היתה גילוי מוקדם מדי של סרטן בבלוטת התריס וטיפול היתר שעברתי (הסיפור המלא כאן).

היום, לאור המחקרים והניסיון האישי שלי, אני משוכנעת שמידה מסויימת של סטרס היא הכרחית להמשך צמיחה, חדוות יצירה ותחושת מטרה.

הכורח הוא אבי ההמצאה / אפלטון

אלמלא הכורח, לא היינו ממשיכים להתפתח. ומתי אנחנו מרגישים את הכורח? נכון, רק שמופעל עלינו לחץ כלשהו.

בחרתי להמשיך את הקריירה שלי בשוק ההון, ענף מלחיץ במהותו, שבשבילי הוא האיזון המושלם. העבודה משאירה אותי חדה ועירנית, שמה לב לכל פרט. זה מיינדפולנס בעבודה. אנליזה על חברות וייעוץ לסטרטאפים הם מבחינתי חידת הגיון מורכבת, מאתגרת, וכשמצליחים בה – גם מתגמלת. מצד שני, אופי העבודה הוא כזה שאני יכולה אחה"צ לתרגל יוגה או לרכוב על האופניים עם הבת שלי, ואפילו לפתוח בלוג. יש איזון.

סטרס בעבודה

במחקרים רבים, מקום העבודה תופס את המקום הראשון מבין גורמי הלחץ בחיים. עם זאת, בהגדרה כמעט כל עבודה שניתן לקבל עליה שכר תורמת למישהו, אחרת אף אחד לא היה מוכן לשלם עליה. כלומר, בכל עבודה יש משמעות חיובית, לפעמים כל מה שצריך זה לנקות את הזגוגיות כדי לחפש את המשמעות הזו. ניקוי הזגוגיות משתלם, כי כשיש משמעות לעבודה, יש תחושת שליחות והסטרס הנילווה לעבודה מקבל משמעות חיובית.

כשעובדים, כמעט בכל עבודה, אפשר להמשיך להתפתח. לא צריך שמישהו "מלמעלה" יפתח אותנו, בכל תפקיד (כמעט, כמעט) אפשר להכניס שינויים, טכנולוגיות חדשות, להוסיף לעצמנו מיומנויות. למשל, מזכיר/ה יכול/ה לתרגל שיווק רשתי ולנהל את דף הפייסבוק של העסק, ללמוד שפה חדשה כדי לתת שירות לעוד לקוחות, לארגן טיול לעובדי החברה, להיות אוזן קשבת לעובדים. המשך למידה יוצר סינפסות חדשות במוח ומרחיק דמנציה. עשייה כזו מוסיפה לחץ חיובי, הגורם לנו להיות גמישים תודעתית.

מידה סבירה של סטרס מפתחת עמידות רגשית וניסיון בהתמודדות עם מצבים מורכבים. כשלא מורגלים בסטרס אז כל יציאה קטנה מהשגרה גורמת למתח נפשי עצום. אגב, רוב המחקרים מדגימים את ההשפעות השליליות של סטרס כרוני בלי קשר לשאלה אם מקור הסטרס הוא גדול או קטן. כלומר, המחקרים שואלים את הנבדקים האם החיים האישיים שלהם מלאים בסטרס, ולא בודקים אם הוא נוצר ממלחמה, בוס מתעמר או עמידה יומית בפקקים. הנקודה היא, שסטרס חיובי מאפשר לנו לראות דברים בפרופורציות נכונות. כלומר, לפתח עמידות וראיית עולם חיובית שלא תגרום לפקקי תנועה, למשל, להפוך לסטרס הגורם למחלות.

במונחים של הבלוג: מידה סבירה של סטרס חיובי ופרשנות חיובית של הסטרס מאטה את קצב השעון הביולוגי. חוסר מוחלט בסטרס, לעומת זאת, גורם להזדקנות מוקדמת.

איך לשנות את נקודת המבט שלנו על לחץ?

1. מודעות – להבין שנקודת ההתייחסות ללחץ היא בידינו. דמיינו שאתם עומדים לקפוץ קפיצת בנג'י. אין ספק שזה אירוע מלחיץ מאוד, אבל רובנו לא נראה בו אירוע מזיק לבריאות (אלא אם החבלים לא יהיו קשורים היטב). למה? כי יש בו שני אלמנטים משמעותיים: בחירה חופשית וציפייה שיהיה לנו כיף. יש לנו בחירה חופשית לראות בכל אירוע בחיים בחירה חופשית. יש לנו בחירה חופשית לצפות שיכל אירוע מלחיץ יכול ללמד אותנו, לקדם אותנו בחיים, ואפילו להיות מהנה. כדאי להזכיר לעצמנו למה בחרנו להיות בסיטואציה המלחיצה מלכתחילה, מה המשמעות החיובית שאנחנו מעניקים לה, למה זה יכול לקדם אותנו.
2. סמנטיקה – המוח מאמין לנו. אם אנחנו משתמשים במילים שליליות, המוח משחרר הורמונים שמשדרים לגוף אותות מצוקה. אם אנחנו משתמשים במילים חיוביות, המוח משחרר הורמונים כמו אוקסיטוצין. לכן, עדיף לא להגיד אני לחוץ/צה, רע לי, זה לא הולך לשום מקום. במקום זה עדיף לומר אני מתאמץ/צת, אני מתקדם/מת, אני מגשים/מה את מה שתכננתי ועכשיו אני אדייק את הדרך שלי.
3. מהגוף למוח וכל הדרך חזרה – הגוף והמוח הם מערכת אחת שפועלת בסימביוזה. אחת הדרכים שהמוח מפרש את הסביבה היא באמצעות הגוף. בגלל זה, דווקא בזמן לחץ כדאי לשדר למוח משחקיות וכיף באמצעות הגוף. למשל, לקפוץ על רגל אחת, לחבק ילד, לעמוד על הידיים, או הכי טוב – לצחוק.