גישה מאוזנת ובת קיימא היא כזו המאפשרת לגוף שלנו להפיק אנרגיה בצורה מיטבית מפחמימות או משומנים, בהתאם למזון הזמין לגוף. זוהי ההגדרה המילונית של גמישות מטבולית.

לגמישות מטאבולית יש שני מאפיינים:

1. באיזו מידה המטבוליזם שלך יכול לעבור מפחמימות לשומן, ולהיפך. אנשים שיש להם גמישות מטאבולית מצויינת יכולים להפיק אנרגיה מפחמימות או משומן, בהתאם למה שאכלו. אנשים שאינם גמישים, לעומת זאת, מתקשים להפיק אנרגיה מאחד משני הסוגים האלה.
2. באיזו מהירות הגוף שלך יכול לעבור בין שני הסוגים, בהתאם למה שזמין עבורו. התזמון של המעבר היא חיונית להבנת הרעיון, מאחר והיא קשורה לא רק למבנה של פרוטוקול התזונה, אלא ליכולת של הגוף להתאים עצמו למצבים משתנים כמו צום או אימון בעצימות משתנה.

התועלות של אדם שיש לו גמישות מטאבולית טובה הן עצומות: מכיוון שגופו גמיש הוא יכול לשמור על רמת אנרגיה קבועה לא משנה אם ומה אכל, אין לו "נפילות סוכר", פחות תשוקות למאכלים ומסויימים, וכי חשוב לרובנו: הגוף שלו הופך שומן לאנרגיה בצורה יעילה, וכך מגיע בקלות למצב שהוא שורף את מאגרי האנרגיה שנצברו אצלו, למשל באיזור המותניים.

במהלך השנתיים וחצי האחרונות ניסיתי על עצמי את כל שיטות התזונה הטרנדיות: תזונה קטוגנית, פליאו, טבעונות, תזונה פירותנית ו- 10/10/80. התוצאה של הניסיונות האלה היתה שאימנתי את הגוף של בגמישות מטאבולית, אפילו לפני שידעתי מה זה.

כן, כן, הגוף שלנו יכול להתאמן ולשפר את הגמישות המטאבולית שלו באופן משמעותי. לפני הניתוח בבלוטת התריס הייתי מסוג האנשים שאוכלים משהו קטן כל שעתיים-שלוש. זה מה שהתזונאיות בזמנו לימדו אותנו, וככה חשבתי שאשמור על "רמת סוכר קבועה".

התוצאה היתה שאם לא אכלתי במשך ארבע שעות אז כולם הפכו למעצבנים ואחרי חמש שעות הידיים שלי התחילו לרעוד מרוב רעב. איזו שטות! ככה לא נראית רמת סוכר קבועה!

היום אני מעבירה 24 שעות בצום עם מים בלבד, פעמיים בשבוע, ובלי שהילדים הופכים למעצבנים. אני מחוברת יותר למנגנון הרעב-שובע שלי, ותוצאת הלוואי היא שהמשקל והיקף המותניים קטנו.

הגעתי לזה בדרך ארוכה ומלאה ניסוי וטעיה. שני הדברים שעזרו לי להגיע לגמישות מטאבולית הם:

תקופות של מיעוט פחמימות
אימוץ דיאטה קטוגנית קצובה בזמן מאפשר לגוף ללמוד מחדש איך להפעיל את המסלול המטאבולי של הקטוזיס. דיאטה המבוססת על מיעוט של פחמימות, עד 20 גרם ליום, ויותר שומן וחלבונים בריאים, מאלצת את הגוף להפיק אנרגיה משומן וגופי קטון המופקים בכבד. בנוסף, היא משפרת את רגישות התאים לאינסולין. כלומר, לאחר תקופה של קטוזיס נדרשת רמה נמוכה יותר של אינסולין בדם כדי להתמודד עם עליה ברמת הסוכר.

כאמור, התקופה הזו צריכה להיות מוגבלת בזמן, כיוון שצריכה מוגזמת של שומן לאורך זמן יכולה לגרום לסיבוכים רבים, ובנוסף היא עשויה לגרום לשיבושים הורמונליים שיאטו ואף יהפכו את התהליך. מספר מחקרים מראים שדיאטה קטוגית לאורך מספר חודשים ומעלה מקטינה את רמות האסטרוגן ואסטרדיול. למשל, במחקר הזה 45% מהנשים שעשו דיאטה קטוגית במשך שנה דיווחו על שיבושים במחזור, לחלקן הוא אף נעלם לחלוטין.

צום לסירוגין

הצום מאפשר לגוף להגיע למצב של קטוזיס גם בלי הורדה משמעותית של הפחמימות. לשם כך, הצום צריך להיות ממושך מספיק כדי להגיע למצב שבו מאגרי הגליקוגן בכבד מתחילים להיגמר. תהליך זה מתחיל להתרחש כ- 12 שעות מתום הארוחה האחרונה, ואז הגוף מתחיל לפרק חומצות שומן כדי להפיק אנרגיה. התהליך הזה נקרא ליפוליזה.

התהליך אצלי היה ארוך מאוד. התחלתי בתקופה של דיאטה בה לראשונה בחיי הגבלתי את מספר הפעמים שאני אוכלת ביום לשלוש ארוחות בלבד, בלי נשנושי ביניים וארוחות לילה. זה אפשר לי להתחיל בצום לסירוגין של 12 שעות. לאחר מכן הרחבתי כל שבוע-שבועיים את הצום בחצי שעה נוספת עד שהגעתי ל- 16:8. במשך כל הזמן הזה המשקל שלי לא ירד, למרות שזו בהחלט היתה אחת המטרות שלי. רוב האנשים יורדים במשקל בשלב הזה, אבל כנראה בגלל שיש לי רק חצי בלוטת תריס חילוף החומרים שלי מאוד איטי.

רק בפעם הראשונה שצמתי 24 שעות רצוף, ראיתי שזה בעצם די קל. קמתי בבוקר ולראשונה המשקל זז! שקלתי חצי קילו פחות!

אני חושבת שהתהליך אצלי היה כל כך ארוך כי נקודת ההתחלה שלי היתה גרועה, וכי לא היתה לי שום דרך למדוד איפה אני בתהליך חוץ מניסוי וטעיה.

לכן, כדי להקל על אחרים לעשות את הדרך הזו יותר מהר ועם פחות תסכול, חפרתי ברשת וחיפשתי פתרונות טכנולוגיים ואמינים שייתנו אינדיקציה מיידית לגבי המטאבוליזם. ככה מצאתי את חברת לומן. פניתי אליהם, והם נתנו לי את המכשיר שלהם להתנסות.

הלומן מודד את רמת ה- CO2 בנשיפה, המהווה אינדיקציה לדעת האם ברגע זה אני שורפת אנרגיה מפחמימות או משומן. רמת ה- CO2 נמדדת באמצעות תמרון נשימה, המבוצע על ידי שאיפה של נפח קבוע של אוויר (דינמי לכל אחד), אחזקה שלו לעשר שניות, ונשיפה במלואו.

המכשיר מתחבר לאפליקציה בנייד, הנותנת אינדיקציה למצב המטאבולי בסקאלה של 1 עד 5, כש- 1 הוא מצב מטאבולית של שריפה של בעיקר שומן, ו- 5 בעיקר פחמימות. המטרה היא להגיע למצב שמדידת הבוקר שלנו תעמוד על 1 או 2.

כמו כן, ניתן (ורצוי) למדוד לפני ואחרי האוכל, ולפני ואחרי אימון. המדידות מאפשרות לאפליקציה להמליץ על תוכנית תזונה מותאמת אישית. בגדול, תוכנית התזונה שלהם מבוססת על ימים דלי-פחמימות וימי בוסט רוויי פחמימות.

אגב, גם בימים דלי הפחמימות האפליקציה המליצה לי על שש מנות פחמימות, כל אחת 15 גרם. 90 גרם פחמימות זה בהחלט ישים ללא קושי רב, גם בתפריט טבעוני.

הזווית הישראלית היא, שהלומן הומצא על ידי שתי אחיות, מיכל ומירב מור, שתיהן זוכות בתחרויות איירון מן וגם בעלות תואר דוקטור בפיזיולוגיה. הן השיקו את הלומן באינדיגוגו, שם גייסו מעל 2 מיליון דולר ומכרו 11,000 מכשירים עוד לפני היציאה לשוק.

לאחר שבועיים רצופים של שימוש במכשיר, האפליקציה מחשבת את ציון ה- flex, הגמישות המטאבולית שלך, ונותנת המלצות איך לשפר את הגמישות. ציון ה- flex נע בין 0 ל- 21.

האמת היא שהתרגשתי לפני ציון ה- flex הראשון שלי. האם הדרך שלי עובדת?

ובכן רשו לי להשוויץ בציון ה- flex הראשון שלי:

אם הייתי נתקלת בלומן לפני שנתיים אין ספק שהוא היה מקצר לי את הדרך משמעותית. עלות התכנית השנתית של הלומן היא 299$, אבל בעיניי הוא לא רק נותן את המדד הרלוונטי ביותר, אלא מחליף ליווי אישי של תזונאי, ועושה את זה בצורה מקצועית, מותאמת אישית ופחות מנג'סת מרוב האופציות האנושיות.

אפשר לרכוש את מכשיר הלומן בקישור הזה, ויש לי גם קוד הנחה של 50$ לקוראי הבלוג. קוד הקופון הוא: reverseaging, ואפשר להזין אותו בבשורת הקופון בשלב התשלום.

גלוקוז הוא מקור האנרגיה העיקרי במהלך שעות היום, והוא מגיע לגוף מכל סוגי הפחמימות שאנחנו אוכלים. לאחר כמה שעות של צום, הגוף מכלה את מאגרי הגלוקוז ומתחיל להשתמש במאגרי השומן כמקור אנרגיה אלטרנטיבי לרוב איברי הגוף, בהם השרירים, הכבד והלב. נשמע מרזה, וזה אכן כך. המוח המפונק לא יכול להשתמש בחומצות שומן, כי הן לא עוברות את מחסום הדם-מוח, אז הכבד בא לעזרה והופך את חומצות השומן שהשתחררו מהמאגרים לגופי קטו. מי שעושה את העבודה החשובה הזו בכבד הן המיטוכונדריות שבתאי הכבד, עוד סיבה לפנק את המיטוכונדריה (פוסט על המיטוכונדריה כאן).

בסקירת מאמרים שפורסמו על ידי חוקרים מאוניברסיטת בוסטון [1] עולה כי בכל המחקרים על צום לסירוגין בבני אדם נצפתה ירידה במשקל הנבדקים של בין 2.5%-9.9%, וכן נצפתה ירידת במסת השומן. זו התוצאה גם אם מספר הקלוריות שנצרכו נשאר אותו הדבר, רק משך זמן האכילה הוגבל. נכון, המטרה שלנו היא לא להרזות (אם כי רוב האנשים רואים בכך תופעת לוואי רצויה), אלא להאריך את תוחלת החיים הבריאה, אבל לא צריך להיות מומחה כדי לראות שיש קשר בין גיל להיקף המותניים. במחקרים שצויינו בסקירה הפרוטוקולים של מספר שעות הצום ביממה ומשך זמן הניסוי היו די שונים זה מזה, אז המטרה של הפוסט הזה היא כפולה:

1. נביא טעימה קטנה מאלפי ההוכחות מחקריות כיצד תורם צום לסירוגין תורם לבריאות שלנו.

2. נדון בשאלה מהו משך הצום לסירוגין הרצוי.

צום לסירוגין – הוכחות מחקריות

השפעה של צום לסירוגין על דמנציה

במחקר שפורסם ב- 2020 [2] נבדקה השפעה של צום לסירוגין על קבוצה של 99 אנשים בגילאי 60-70 במשך שלוש שנים. שליש מהם הונחו לקיים צום לסירוגין באופן קבוע, שליש לא צמו כלל, ושליש קיימו צום לסירוגין לסירוגין (הומור של חנונים.. הכוונה היא שהם צמו שנה כן, שנה לא). בתום שלוש שנים ההשפעות היו מובהקות: אצל 24% מקבוצת הצמים קבוע לא נרשמה ירידה מנטלית או מחלה כלשהי, לעומת 14% אצל הצמים לסירוגין לסירוגין ורק 4% אצל הלא-צמים.

השפעות מובהקות נוספות נרשמו בכל המדדים שנבדקו. אצל קבוצת הצמים נרשמה ירידה בעומס החמצוני ובמשקל הגוף, ברמת האינסולין, ברמת הסוכר בצום ובנזק ל- DNA.

השפעה של צום לסירוגין על נזק ל- DNA

נזקים מצטברים ל- DNA גורמים למגוון של מחלות, הבולטת בהם היא סרטן. המחקר שציינתי בהקשר של הדמנציה בדק גם את הנזק ל- DNA. בטבלה הראשונה נראה את ההשפעה של הצום על התקצרות הטלומרים, שהיא אינדיקציה להזדקנות תאית. משמאל r-SIF הם קבוצת הצמים באופן קבוע (regularly practicing IF), באמצע הצמים לסירוגין לסירוגין i-SIF (irregularly practicing IF) ומימין אלה שאינם צמים n-SIF (non-fasters). כפי שאפשר לראות בטבלה, הצמים באופן חלקי או מלא הצליחו להקטין את הנזק ל- DNA, כלומר לעשות Reverse Aging!

בטבלה השנייה נראה את רמות האנזים סופראוקסיד דיסמוטאז (SOD), המסייע למניעת מוטציות ב- DNA (ומכאן שמו). גם כאן, ההבדלים בין הקבוצות מובהקים:

אז האם צום לסירוגין עשוי למנוע סרטן?

השפעה של צום לסירוגין על סרטן

מחקר שנעשה על ידי Women’s Healthy Eating and Living study בדק בדיוק את השאלה הזו [3]. במחקר השתתפו 2,413 נשים שחלו בעבר בסרטן השד, על מנת להעריך כיצד משפיע צום לסירוגין, הנקרא במחקר צום לילי, על הסיכוי להישנות המחלה. הנחקרות נשאלו מספר פעמים לאורך השנים על הרגלי האכילה שלהן, בין השאר לגבי הצום הלילי. אגב, במחקר זה שבירת צום הוגדרה כצריכה של 25 קילו קלוריות ומעלה. הנחקרות חולקו לשתי קבוצות: קבוצה אחת שבאופן רגיל צמה פחות מ- 13 ביממה, נקרא לה שוברות הצום, וקבוצה שניה אשר צמה באופן רגיל 13 שעות ביממה או יותר, נקרא לה קבוצת הצמות. מבין הנחקרות 66% הן שוברות צום ו- 34% צמות.

עוד לפני שאספר לכם על התוצאות, מעניין לראות שקבוצת שוברות הצום גם אוכלות בממוצע יותר, 1769 קילו קלוריות ליום, לעומת 1,644 בקבוצת הצמות. גם מספר הפעמים הממוצע שהן אוכלות ביום גבוה יותר ועומד על 4.8 פעמים, לעומת 3.7 אצל הצמות.

ולתוצאות: הסיכוי של נבדקת מקבוצת שוברות הצום להישנות המחלה היה גבוה ב- 36% מנבדקת מקבוצת הצמות. הסיכוי של נבדקת מקבוצת שוברות הצום למות מהמחלה היה גבוה ב- 21% מקבוצת הצמות. הסיכוי של נבדקת מקבוצת שוברות הצום למות מכל סיבה שהיא גבוה ב- 22% מקבוצת הצמות. עכשיו אני מבקשת מכל מי שחושבת שצום לסירוגין זה קיצוני לעצום את העיניים ולדמיין סרטן שד שחוזר בפעם השנייה, ניתוחים, כריתות, כימותרפיה, הקרנות וחרדה עצומה, ולשאול את עצמה מה היא היתה מוכנה לעשות כדי להקטין את הסיכוי שזה יקרה לה.

זה תקציר תוצאות המחקר:

השפעה של צום לסירוגין על סכרת

אחת ההתנגדויות הנפוצות של אנשים מסוג אל-תיקחו-לי-את-נשנושי-הלילה היא שצום עשוי לגרום לתנודות ברמות הסוכר בדם וכתוצאה מכך לסכרת. האמת היא, שאין דבר רחוק יותר מהאמת. סכרת נוצרת מתנגודת לאינסולין הנובעת מפמפום בלתי פוסק של פחמימות פשוטות, הגורם לעלייה חדה ברמות הסוכר בדם, צניחה של רמות הסוכר אחרי שעתיים, ושוב פמפום.

נעשו כבר מספר מחקרים על סכרת וצום לסירוגין למשל, במחקר שבוצעה באוניברסיטת אלבמה [4] על מבוגרים עם קדם סכרת, חולקו הנבדקים לשתי קבוצות: קבוצת הביקורת אחת אכלה במשך 12 שעות ביממה, כמו האמריקני הממוצע. קבוצת המחקר ריכזה את כל המזון במשך שש שעות ביממה, כשארוחת הערב לא יאוחר מהשעה 15:00. שתי הקבוצות אכלו את אותו אוכל בדיוק, שסופק להם על ידי החוקרים, בשלוש ארוחות ביום.
התוצאות עשויות לסגור את הפה (תרתי משמע) לחוששים. לאחר חמישה שבועות רמות הסוכר והאינסולין בדם של קבוצת הצמים לסירוגין קטנה משמעותית, ורמת התנגודת לאינסולין ירדה, כלומר יש להם פחות סכרת!

אני מצרפת לכם גם את הגרפים של תוצאות המחקר, כי הם מהממים באמת. בלבן זו קבוצת הביקורת שאכלה כל יום במשך 12 שעות, ובאפור זו קבוצת המחקר שאכל כל יום במשך שש שעות בלבד. כאמור, שתי הקבוצות אכלו את אותו אוכל בדיוק, רק בזמנים שונים:

בנוסף, נמדדה אצל קבוצת הצמים לסירוגין ירידה מובהקת בלחץ הדם ועלייה וירידה בכולסטרול. כלומר, מצב הלב-ריאה שלהם הוטב. נרשמה אצלם ירידה במרקר של לחץ חימצוני, שהוא סמן להזדקנות תאית. אבל הכי מעניין הוא שבאופן מובהק הצמים לסירוגין דיווחו על פחות רעב ותשוקה למזון בשעות הערב. הגוף מתרגל לאכול בזמן הטבעי לו – בשעות היום, ולא בזמן הטבעי לנטפליקס.

תופעת הטבע המדהימה הזו, שחוויתי גם על בשרי באופן אישי, מוביל אותנו לשאלת הכמה ומתי לצום.

צום לסירוגין – כמה לצום

ישנם סוגים רבים של פרוטוקולים להגבלת זמן האכילה, אך מכיוון שהפוסט כבר מתחיל להתארך נדבר על השניים המדוברים והאפקטיביים ביותר:

צום 16:8 – הגבלה האכילה לשמונה שעות ביום, וצום של 16 שעות. במהלך הצום אפשר לשתות רק מים. יש אנשים (כמוני) שיותר נוח להם להגביל את שעות האכילה לשעות הבוקר עד אחה"צ, למשל ארוחת בוקר ב- 9:30 וארוחת ערב מסתיימת ב- 17:30. לעומת זאת, יש רבים וטובים שמעדיפים ששמונה השעות שלהם יתחילו בצהריים עד הערב, למשל לדלג על ארוחת בוקר, לאכול צהרים ב- 13:00 וארוחת ערב לסיים ב- 21:00. ההעדפה לגבי השעות היא אינדיווידואלית, וקשורה לאם אתם טיפוסי לילה או בוקר, וסדר יום העבודה שלכם.
כמובן שיש כאלה שעבורם זה יותר מדי שעות צום, ולכן הם צמים רק 10 שעות ואז זוכים לכינוי 10:14, או כאלה שמצמצמים את שעות האכילה ל- 4 שעות, ואם חשבתם שהם זוכים לכינוי 4:20 אז דעו לכם שהם המציאו לעצמם את הסלוגן המושך "דיאטת הלוחם".

בקיצוני שלה, הגישה הזו מדברת על ארוחת אחת ליום. אני לא מכירה הרבה אנשים שאכן אוכלים כך כדרך חיים. למעשה, אני מכירה רק אדם אחד כזה, סבא רבא שלי, שאול שחוח. מה שאני יכולה לספר עליו הוא, שהיה אוכל כמעט כל חייו הבוגרים ארוחה אחת ביום. הוא היה אוכל אותה בצהריים, בעת שלקח הפסקה מהעבודה שלו כרפד, עבודה ממנה פרש בגיל 93 בגלל ירידה בביקושים, ומפאת גילו טענו שהוא לא זכאי לדמי אבטלה. עד גיל 104 הוא בילה בין השתובבות עם המטפלות בבית האבות וביקורים של החימשים (בני הנינים).

צום 2:5 – צום של יומיים בשבוע. מתוך שבעת ימי השבוע, בוחרים שני ימים בהם לא אוכלים כלום למעט מים למשך 24 שעות. 24 השעות האלה יכולות להיות מערב עד ערב כמו ביום כיפור, או מבוקר עד בוקר, כלומר לאכול ארוחת בוקר טובה, ולהיפגש שוב עם מזון רק בארוחת הבוקר שלמחרת.

המקלים בגישה זו מגבילים במשך יומיים בשבוע את סך הקלוריות שהם צורכים, לרוב עד 500 קלוריות ביום.

צום לסירוגין – הבחירה שלי

בעברי כאישה צעירה ויחסית ספורטיבית ורזה (אך לעולם אינה מרוצה), אכלתי מתי שהתחשק לי. כלומר, כל שעתיים. האמנתי לתיאוריה של שמירה על רמה קבועה של סוכר בדם, ולתזונאיות שאומרות לא להגיע לארוחה רעבה מדי כדי לא להסתער. התוצאה היתה, שאם לא אכלתי ארבע שעות, כי נגיד עבודה, הידיים שלי התחילו לרעוד מרוב רעב.

אחרי הניתוח שעברתי בבלוטת התריס (הסיפור האישי שלי מופיע בפוסט על רפואת-יתר כאן) התחלתי לעלות במשקל וגם סבלתי מתופעות שונות שהיו קשורות לתת-פעילות. עשיתי על עצמי ניסויים בשינויים תזונתיים מרחיקי לכת, מדיאטה קטוגנית ועד הגבלה קלורית משמעותית. כל הניסויים האלה זכו להצלחה מוגבלת מאוד אך היו כרוכים סבל פיזי וקונפליקט מוסרי בלתי מוגבלים. הבנתי שדרוש שינוי לא רק במה וכמה שאני אוכלת, אלא גם בקטע הזה הצורך באכילה תמידית.

זה לא היה פשוט להגיע מאיפה שהייתי ל- 16:8. השינוי התחיל עם הגדרה של שלוש ארוחות ביום בלי שום נשנושי ביניים. לאט לאט הקדמתי את ארוחת הערב, כל פעם בחצי שעה. לקח בערך חודשיים עד שהגעתי ל- 16:8. מבחינה מנטאלית שני הדברים שהכי עזרו לי בתהליך הם: 1. "לא" הרבה יותר קל מ"קצת". אם מחליטים על הימנעות מוחלטת ממשהו אז יותר קל לאכוף את זה על עצמנו מאשר להחליט על "קצת" ואז להתלבט כל פעם אם חמישה שקדים זה בכל זאת בסדר בין הארוחות. זה, אגב, נכון גם לתחומים אחרים בחיים. 2. העובדה שבן זוגי גם נכנס לצום לסירוגין. ככה אחרי שהילדים הולכים לישון במקום להוציא גלידה ויגר מייסטר כמו בעבר, אנחנו פשוט משיקים שתי כוסות מים. בחורף אנחנו מוזגים מים חמים ומדמיינים שזה תה!

אחרי תקופה של מספר חודשים הרגשתי בנוח עם 16:8, אבל זה עדיין לא הביא לתוצאות המיוחלות. המטבוליזם עם אונת תריס אחת ואחרי גיל 40 מצריך עוד פוש. וככה הוספתי יום צום שבועי, שהרגשתי שממש מאזן אותי הורמונלית, ורק אז גם המשקל התחיל סוף סוף לזוז. אחרי חודשיים עברתי ל- 5:2 + 16:8. כלומר, אני עושה את ה- 16:8, למעט ימים שאוכלים בחוץ או עם מארחים/מתארחים, ויומיים בשבוע צמה למשך 24 שעות.

פעם אחת צמתי למשך ארבעה ימים ברצף. אכתוב על זה באחד הפוסטים הקרובים. בינתיים אתם מוזמנים לשתף את המאמר בכפתור של הפייסבוק למטה ולתייג מישהו שרוצה להיגמל מאכילה כל שעתיים.

מספר 1 – נוחיות-יתר

אם אתם מקפידים על ארוחות מסודרות ואף פעם לא רעבים, אתם מסכנים את הבריאות שלכם! אם בנוסף אתם לא יוצאים החוצה עם שיער רטוב ואף פעם לא קר לכם, הקשבתם לטיפים הלא נכונים של סבתא. אם בנוסף אתם יושבים רוב היום, ומזמן שכחתם איך הלב פועם בעוצמה בעת פעילות גופנית, אתם כנראה נמצאים במצב מסכן חיים הקרוי נוחיות יתר.

"אם יותר מדי קל לך, סימן שאת.ה בירידה" / עממי

כל אחד משלושת סמני נוחיות היתר הללו מצדיק פוסט נפרד, אך לעת עתה ניתן את תמצית המחקרים בנושא.

תת-תזונה אמנם מקצרת את החיים, אך מחקרים רבים מוכיחים כי דיאטה דלת קלוריות, וליתר דיוק דיאטה המכילה כ-30% פחות קלוריות, מביאה להפחתה משמעותית בייצור רדיקלים חופשיים, דלקות, תנגודת לאינסולין ומחלות דה-גנרטיביות. הוכחות לכך ניתנו במחקרים על תאי שמר, תולעת עגולה, זבוב הפירות, עכברים, חולדות ואפילו קופים. במחקר על הקופים הוכח כי שכיחות שינויים דמויי אלצהיימר במוחם של קופים שצרכו מצעירותם דיאטה מופחתת קלוריות הייתה נמוכה בהרבה מאשר אצל אלו שצרכו מזון על פי רצונם.

חשיפה לקור הוכחה כמגבירה את שכבת השומן החום מתחת לעור, שיש בדרך כלל אצל תינוקות ופעוטות. שכבת השומן החום היא שכבה של מיטוכונדריה, שנועדה במקור לשמור על חום הגוף כדי שהתינוק לא יקפא למוות. המיטוכונדריה היא אברונים קטנטנים בתוך התא שמשמשים להפקת אנרגיה ולחילוף החומרים, ובנוסף היא מאחסנת ושומרת על החומר התורשתי שלנו.

פעילות גופנית טובה לבריאות בשלל היבטים, אך בהקשר שלנו נאמר, כי הגוף מגיב לפעילות גופנית בשחרור חומרים אנטי-דלקתיים, נוגדי חמצון, והמוח אפילו מאיץ את גידולם של נוירונים חדשים. החדשות הטובות הן, שניתן להתחיל בפעילות גופנית בכל גיל. אתם עכשיו בגיל הכרונולוגי הצעיר ביותר תהיו בו אי פעם, כך שעדיף להתחיל עכשיו מאשר לוותר כליל.

מספר 2 – נזקים יטרוגניים

נזקים יטרוגניים הם נזקים שנגרמים לגוף שלנו כתוצאה מטיפול רפואי. נזקים יטרוגניים קיימים במספר רמות. הרובד הראשון והברור מאליו הם הנזקים שנגרמים לאנשים כתוצאה ישירה מהטיפול הרפואי. למשל, בישראל מתי מדי שנה כ- 6,000 בני אדם כתוצאה מזיהומים בבתי חולים[1]. על פי ניתוח תעודות הפטירה בישראל עולה כי בעשור שבין 2005-2014 נפטרו 1,892 בני אדם ממה שייתכן והוא רשלנות רפואית[2]. אולם, לא ניתן לייחס אמינות רבה מידי למידע זה, שכן איזה רופא יכתוב על תעודת הפטירה כי הפציינט שלו מת כתוצאה מרשלנות?

יחד עם זאת, נראה כי כמו בהיבטים רבים אחרים של החיים, הרובד הגלוי קטן הרבה יותר מהרובד הסמוי. הרובד הסמוי הוא רפואת יתר ואבחון יתר. במילים אחרות, כל אותם טיפולים אגרסיביים ומזיקים למחלות שהגוף יכול היה להתמודד איתן בעצמו או טיפול מיותר בתופעה גופנית זמנית שהיא כלל אינה מחלה.

רפואת יתר היא מוטיבציית יתר של הרופאים לטפל באמצעים חריפים בבעיות שייתכן והגוף יכול היה להתמודד איתן בכוחות עצמו. מדידות תכופות מדי הופכות כל "רעש" במערכת לאבחון של מחלה. האבחון הזה הוא לעיתים מדוייק, ולעיתים שגוי, אך הוא מכניס את האדם למשפך בלתי נמנע של טיפולים. לפעמים מדובר בתרופות מיותרות עם תופעות לוואי והשפעות ארוכות טווח מזיקות, ולעיתים בטיפולים אגרסיביים הכוללים קטיעת איברים ונזקים יטרוגניים.

בינואר 2019 אובחנתי עם גידול ממאיר קטן בבלוטת התריס, מסוג פפילרי. הגידול התגלה במקרה, לאחר שמספר שנים קודם לכן התגלתה קשרית לא ממאירה והתבקשתי לבצע מעקב אולטרסאונד אחריה אחת לשנה. בשנים האחרונות סרטן בלוטת התריס הפך למגיפה. קבוצת חוקרים מה-World Health Organization  חקרה את העלייה במספר מקרי הסרטן המאובחנים בבלוטת התריס ב- 12 מדינות משנות העשרים ועד סוף שנות השמונים, וגילתה עליה של מאות אחוזים באבחון[3]. יחד עם זאת, לא נצפתה עלייה במוות מהמחלה, וכן לא ידועים גורמים סביבתיים (כגון קרינה) שעשויים להעלות את שיעור היארעות המחלה. מסקנתם של החוקרים היתה כי מקורה של מרבית העלייה היא באבחון יתר הנובע משיפורים בציוד האולטרסאונד והעלייה בשיעור הבדיקות. כלומר, כיום מאובחנים הרבה יותר מקרים שבעבר לא היו מתגלים, והחולה, שכלל אינה חולה, היה יכול לחיות בשלום עם הגידול עד גיל מאה ועשרים. בסה"כ הסיקו החוקרים כי בשני עשורים אובחנו ב- 12 המדינות שנבדקו 470,000 נשים ו- 90,000 גברים באבחון יתר של סרטן בלוטת התריס. רובם המכריע עברו הליך פולשני של כריתת הבלוטה וטיפול ביוד רדיואקטיבי. טיפולים אלה הפכו אותם לתלויים בתחליפי הורמונים לכל ימי חייהם, ולחלקם נגרמו נזקים יטרוגניים כתוצאה מהטיפול.

הניתוח שעברתי גרם לי לשיתוק במיתר הקול הימני. אחרי חודשים של עבודה קולית ודיקור הצלחתי להגמיש את המיתר הנותר כדי שיגיע כמעט עד למיתר המשותק. כך, בדיבור בטון חלש לא תשמעו כל הבדל, אבל כשאני מנסה להרים את הקול הוא עדיין לא יציב. זה אולי טוב לילדים שאני לא יכולה לצעוק עליהם, אבל מעצבן מאוד בשביל מישהי שמעבירה לא מעט הרצאות, ולעיתים הצרידות או הרעד בקול מתפרשים כהתרגשות. אני לא מתרגשת, אני פורחת על הבמה!

בתקופת ההחלמה ואימון המיתרים הרגשתי בעוצמה שהניתוח היה מיותר. מאחר ונותרה לי רק חצי בלוטה האנדוקרינולוגית רשמה לי תרופות, אבל אני סירבתי לקחת תרופות באופן כרוני. חוויתי די והותר רפואת-יתר. במקום זאת, יצאתי למסע אחרי התזונה המתאימה למצבי, שתביא אותי לאיזון (חצי) הבלוטה באופן טבעי.

בהמשך גם החלפתי אנדוקרינולוגית, לאחת הרופאות הנדירות במערכת הבריאות, שתומכת בגישת ה- watchful waiting במקום בגישת הכסת"ח הנפוצה. וזה מה שרשמה לי האנדו החדשה:

מספר 3 – פוזת-יתר

כן, אלה כל הדברים שאנחנו עושים למטרות חברתיות ולמעשה פוגעים בנו. כמה דוגמאות:

עישון – אין הרבה מה לחדש על נזקי העישון, שגורם ליותר מקרי מוות בעולם מכל גורם אחר, ומקצר את החיים בממוצע ב- 11 שנים.

הליכה על עקבים – נזקים לגב, לרגליים וליציבה יביאו אתכן היישר לחיקו החמים של הממסד הרפואי ובמשפך הידוע לשמצה לבדיקות וניתוחים. מי שרוצה להמשיך ללכת בגיל 70 כדאי לה לרדת מהעקבים כבר בגיל 40 (עדיף לפני…)

שעות עבודה ארוכות מדי – אני לא מדברת על אמנים ויוצרים שעובדים אל תוך הלילה כשהם נמצאים בזרימה מחשבתית ויצירתית, אלא על אותם עובדי היי-טק שנמצאים במשרד בשעות הערב המאוחרות רק כי ככה מצפים מהם, כשהם יודעים שהשעות האלה אינן יעילות. אולי תהיה מוערכים יותר בעבודה, אבל סטרס ויושבנות מקצרים את החיים במובן המילולי ביותר (פוסט על יושבנות אפשר למצוא כאן). חוצמזה, כל השעות שאתם במשרד הן שעות שאתם לא עם המשפחה, מפתחים קשרים חברתיים, תחביבים, או עוסקים בספורט, כלומר לא עושים משהו שבאמת מועיל ומשמח אתכם.

מוזמנים לשתף את המאמר עם חברים שעשויים לעשות לעצמם נזקים מיותרים, ואולי תעזרו להם להקדים תרופה (מניעתית) לתרופה (יטרוגנית).