האם הזדקנות היא מחלה?

תמלול חופשי של פגישה אתמול בשעת ערב מאוחרת עם חברה.

חברה: היי, מותק, מה העניינים? נו, הבנתי שאת מתכוונת לחיות עד גיל 200. אני מקווה שחסכת הרבה לפנסיה.

שירי: מצחיקה את. אין לי פנטזיות על לחיות עד גיל 200, אלא לחיות כמה שיותר שנים באיכות חיים טובה, להיות עצמאית, חזקה בגוף וחדה בראש. גיל ביולוגי הוא המנבא הטוב ביותר לרוב סוגי המחלות הקשורות לזקנה: סרטן, סכרת, מחלות לב, דמנציה. המטרה שלי להקטין ככל האפשר את ההסתברות שאני אחלה באחת המחלות האלה בשנות השישים והשבעים שלי. במקרה שלי, גם להקטין את ההסתברות לחזרה של הסרטן שכבר היה לי, פריצות דיסק, ושלא אצטרך שוב פעם להזמין אותך לבקר אותי בבית החולים.

חברה: בסדר, בסדר, אבל זה לא שאפשר למנוע את ההזדקנות. זו לא מחלה.

שירי: תחשבי על זה רגע, גברת מפקפקת. מה ההגדרה של מחלה? הפרעה במצב הבריאותי או איבר מסויים או הגוף בכללותו. ירידה בתפקוד עד כדי מוות. נראה לי שהזדקנות היא בול ההגדרה של מחלה.

חברה: אוקיי, אז נגדיר את זה כמחלה. מה נתפסת על מילים. זה עדיין לא משנה את העובדה שאין לזה תרופה.

שירי: זהו, שכן. יש היום הרבה דרכים להאט את הזדקנה, ואפילו להפוך את התהליך. מה, לא קראת את הבלוג? איזו מן חברה את?

חברה: התחלתי לקרא, אבל ישר ביאסת עם הצומות. תאמלקי לי אם יש באמת מה לעשות.

שירי: יש עוד דברים חוץ מצומות. הגורו של התחום, דיוויד סינקלייר, מגדיר בספר החדש שלו שיש שני סוגים של מידע המאוחסן בגוף. הוא משווה אותם למידע דיגיטלי ומידע אנלוגי. המידע הדיגיטלי הוא הגנום שלנו, והוא שורד יפה מאוד למשך כל החיים. הבעיה היא במידע האנלוגי. המידע האנלוגי הוא האפגנטיקה: המבנים בתוך התאים המאפשרים לתאים לקרוא חלק מהגנים, בעוד שגנים אחרים נשארים מושתקים. מכיוון שהמידע האנלוגי מאוד קשה לשימור, הוא מתקלקל עם הזמן (אלה דפוסי המתילציה שבודקים בבדיקת גיל ביולוגי), וזה מה שגורם להזדקנות.

אז דברים שאפשר לעשות כוללים למשל מניעה של פגיעה ב- DNA על ידי הימנעות מבדיקות רנטגן ו- CT לא חיוניות. המשך למידה כל החיים תורמת לבריאות המח. גם קשרים חברתיים הוכחו כמסייעים לשמירה על בריאות תקינה למשך שנים. בגלל זה הזמנתי אותך היום.

חברה: את כזו פרקטית, בחיי. הייתי בטוחה שתנאמי לי שוב על ספורט וצום.

שירי: כי ת'כלס זה הכי חשוב. כדי למנוע תנגודת לאינסולין (סכרת) ופגיעה בתפקוד המיטוכונדריה כדאי להגיע לפעילות בעצימות גבוהה. אין צורך לרוץ מרתון, המחקרים החדשים מראים שעשר דקות ביום מספיקות, ואני מדברת על עשר דקות שבהן את מגבירה את קצב הלב והנשימה. כמה מגבירה? כלל האצבע הוא להגיע ל- 75% מהדופק המירבי שלך. הדופק המירבי הוא 220 פחות הגיל שלך. אם אני בת 44, אז הדופק המירבי שלי הוא 176. 75% מזה הוא 132. זה ממש מספיק. לזה להוסיף אימוני התנגדות וגמישות. עוד מעט אהיה מורה ליוגה, תבואי לשיעור.

והדבר האחרון הוא אולי הכי חשוב. אנחנו יודעים היום שזה חשוב מתי אנחנו אוכלים לא פחות ממה אנחנו אוכלים. בגלל זה כדאי להגביל את חלון האכילה. זה הוכח בעשרות ניסויים בבעלי חיים ולאחרונה גם בבני אדם. הצום גם מפעיל את הגנים הקשורים לאריכות החיים ומסייע לנו להיות יותר גמישים מטאבולית, זאת אומרת שהגוף מצליח להפיק אנרגיה משומן והמוח עובר לעבוד על קטונים. זה גם מרזה, כדאי לך לנסות.

צום של יותר מיממה מביא את הגוף למצב של  אוטופגיה – מצב שבו הגוף מפרק חלבונים שהצטברו במקומות לא רצויים והופך אותם בחזרה לחומצות אמינו חיוניות. אני עושה את כל יום שישי.

חברה: טוב, זה בגלל שאת קצת פסיכית. תשתי כוס יין, זה יעזור לך.

שירי: אני לא שותה בשעה הזו. או בכלל.

חברה: את חברה מבאסת. חשבת פעם מה יקרה אם כולם יהיו כמוך? אם כולם יחיו עד גיל מאה יהיה בעולם פיצוץ אוכלוסין. לא יהיה לנו מה לאכול.

שירי: הפוך, גוטה, הפוך. עולם שבו כולם יהיו בריאים וחדים בגיל 80 יהיה עולם יותר עשיר. במקום לבזבז טריליונים על שירותי בריאות וסיעוד לגיל השלישי, נוכל להפנות משאבים לדברים חשובים כמו משבר האקלים ומיגור העוני. בנוסף, במקום עוד ועוד אוכלוסיה מקשישה שצריכה סיוע מאחרים, תהיה לנו אוכלוסייה מבוגרת יצרנית, פעילה, שיכולה לתרום מהניסיון שלה ולהניע את הכלכלה.

את זוכרת שפעם רציתי לצאת לפנסיה בגיל 40? טעיתי. עבודה, גם אם בעצימות נמוכה, תורמת לתחושה של חיוניות, יצירתיות, התפתחות, ושביעות רצון מהחיים.

חברה: השיחה הזו עשתה אותי רעבה. מה הכנת לאכול היום?

שירי: כרוב ניצנים וטחינה.