"חכם עדיף מנביא" / חז"ל
בהתחלה, זה היה לי ממש מוזר. היה נראה לי שרק אני סופרת ימים ותדירויות, וכל השאר פשוט עושים מה שבראש שלהם באותו רגע.
אני כמובן מדברת על ספירת ימים של בריאות טובה, ותדירויות של פעילות גופנית.
באמת לא הבנתי. מה יכול להיות יותר חשוב מזה שיהיו לנו עוד שנות חיים בריאות ושמחות, שבהן נוכל להמשיך לעשות מה שבראש שלנו? למה אנשים משקיעים יותר מחשבה במה הם ילבשו או בצבע הספה מאשר בשיפור הבריאות שלהם?
למרות שיש בלי סוף מחקר מדעי על האטת הזדקנות והארכת תוחלת הבריאה, רוב האנשים עדיין מחליטים להתעלם ממנו.
אבל מאז שפתחתי את הבלוג, הרבה אנשים פונים אליי באופן יזום עם רשימת תירוצים.
אז אני מביאה כאן את מילון התירוצים השלם, כמובן עם התשובות שלי:
תירוץ 1: זה הכל גנטיקה. או שרשום לי בגנים שתהיה לי מחלה מסויימת בגיל מסויים או לא. אני אוכל את עוגת הגבינה הזו כי זה לא מה שייקבע אם יהיה לי התקף לב או לא.
תשובה לתירוץ 1: המדע אומר שזה פשוט לא נכון. יש גנים שיש להם פנוטיפ מובהק כמו צבע עיניים או צבע שיער. אך רוב הביטויים הפיזיים שלנו נובעים משילוב של גנים רבים, המאפשרים טווח רחב למדי של אפשרויות. לי יש נטייה להשמנה באיזור הבטן, בדיוק כמו לסבתא שלי, לאמא שלי, לאחי, ולכל המשפחה המורחבת. האם זה אומר שאכנע לנטייה ואסבול מתסמונת מטאבולית, או שאלחם בה באמצעות תזונה נכונה ופעילות גופנית?
כשיש לי שומן הוא מצטבר באיזור הבטן. זה גנטי. אין לי אפשרות לגרום לשומן להצטבר בציצי במקום בכרס. אבל כמה שומן יש לי בגוף זה דבר שיש לי יכולת משמעותית להשפיע עליו.
היום יודעים שהגנים מופעלים או כבים תחת תנאי סביבה מסויימים, ועל כך מבוסס כל מדע האפגנטיקה. נניח שלפי הגנים יש לי סיכוי של 30% לחלות בסרטן לפני גיל 80. במילים אחרות, הגנטיקה משחקת תפקיד, אבל ההתממשות שלה תלויה בסביבה. האם אהיה בסטטיסטיקה של ה- 30% או של ה- 70%? עכשיו זה גם תלוי בי. ידוע שסרטן משגשג בסביבה של סטרס, כלומר עודף קורטיזול. ידוע שסרטן זקוק לגלוקוז כדי להתרבות. הפחתת סטרס ותזונה דלת פחמימות הם כמעט לחלוטין עניין של החלטה.
תירוץ 1 הוא עיוות מחשבתי מסוג "הכל או כלום". או שתהיה לי מחלה קטלנית או שלא. המציאות, כמעט תמיד, אינה כזו. העתיד הוא מרחב של אפשרויות שעדיין לא נקבע, ובכוחנו להשפיע עליו.
תירוץ 2: למה לסבול עכשיו בשביל משהו שלא בטוח שיקרה? אולי אני אמות בתאונת דרכים או שמישהו ידקור אותי בחנייה, אז למה להתאמץ להאריך את תוחלת החיים הבריאה? אני אוכל את עוגת הגבינה הזו כי לא בטוח שמחר אחיה כדי לאכול אותה.
הטיעון הזה מתמקד במוות שלא ממחלה, והוא סובל מהטייה סטטיסטית. מוות בנסיבות של תאונות או פיגוע תופס הרבה כותרות, ולכן הוא נראה לנו נפוץ. זה עיוות, כי סטטיסטית אם אתה גבר הסיכוי שלך למות מסרטן, מחלת לב, סכרת (במצטבר) גבוה פי 14 (!) מהסיכוי למות מתאונה מכל סוג שהוא (תאונות דרכים, עבודה וכו'). אם את אישה, תאונה היא לא בין 10 סיבות המוות הנפוצות ולכן אין לי מידע כדי לחשב לך את הפער..
טעות מחשבתית נפוצה נוספת היא שמתייחסים למוות ממחלה כ"מוות טבעי". זו טעות סמנטית. אין שום דבר טבעי בסכרת. ראו בסעיף הקודם, רוב המחלות האלה אינן גזירת גורל. זה לא הכל או כלום. לפי הססטיסקה בפסקה הקודמת, אם אתה גבר ובאמצעות אורח חיים נכון תצליח להוריד את הסיכוי לאחת משלוש המחלות הללו ב- 7% בלבד, הרי שזה כמו כל הסיכוי שלך להיפגע בתאונה. אישה, כאמור, אפילו פחות..
תירוץ 2 נובע מעיוות בחשיבה הסטטיסטית. זה אנושי, סטטיסטיקה אינה מדע אינטואיטיבי. שנאתי את זה עוד באוניברסיטה.
תירוץ 3: אני רוצה לחיות וליהנות עכשיו. כשנגיע לגשר נחצה אותו. אני אוכל את עוגת הגבינה כי בא לי.
תשובה לתירוץ 3: זה בגלל שאתם מעדיפים לא לחשוב על ה"אני הזקן", או שאתם רואים בעשורים השמיני והתשיעי לחיים כפחותי חשיבות ונוטים להתעלם מהעובדה שבין גיל 70 ל- 90 זה פאקינג עשרים שנה, וגם אותן היינו רוצים לחיות בעצמאות, חדות מחשבתית, הנאה מהחופש שהגיל הזה מאפשר.
יש פה עוד נקודה, והיא שמשום מה קשה לנו לחוש את ההשפעה של ההחלטות שלנו בהווה על העתיד. אבל כמסתכלים אחורה בחיים קל לראות סיבה ותוצאה. אכלתי הרבה ולכן שמנתי. הייתי בסטרס ולכן חליתי. באופן מוזר ביותר (בעיניי), יש אנשים שנוטים להתעלם מהתוצאה של ההחלטות הנוכחיות שלהם על העתיד.
אם קשה לכם לדמיין את עצמכם בגילאים האלה ולדאוג לעצמכם בגילאים האלה אני מציעה את התרגיל המחשבתי הבא: חשבו על אמא או אבא שלכם. איך הייתם רוצים שהיא או הוא יהיו בגילאים האלה? מה המשמעות של אבא בריא, עוזר עם הנכדים והנינים לעומת סבא סיעודי שצריך לעשות משמרות ליד המיטה שלו? מה המשמעות של אמא בריאה, עם ניסיון חיים ושכל חד שיודעת לייעץ לעומת אמא שלא יכולה להישאר לבד בבית וצריך לעזור לה להתקלח? איך שני הקצוות האלה משפיעים עליכם, הילדים, ברמת חיי היום יום שלכם? כמה משאבים נפשיים וכספיים מצריכה כל אופציה? ועכשיו תסתכלו על הילדים שלכם ותשאלו את עצמכם מה אתם צריכים לעשות על מנת להקטין את הסיכוי שהם יצטרכו לטפל בהורה סיעודי.
תירוץ 3 נובע התנהגות של הימנעות. הימנעות ממחשבה על העתיד ומההשפעות על ההחלטות שלי בהווה. זה נכון גם בתחומים אחרים בחיים, למשל על הפרשת כספים לפנסיה.
תירוץ 4: להשקיע בבריאות העתידית מצריך הרבה משאבים. אין לי זמן להתאמן, לבשל, או בכלל לחשוב על הדרך שאת מציעה. אני עייף וחסר סבלנות. אני אוכל את עוגת הגבינה כי אין לי זמן לחתוך סלט.
תשובה לתירוץ 4: באורח פלא, ההרגלים שגורמים להאטת הזדקנות הם בדיוק אותם הרגלים שיגרמו לך להרגיש טוב יותר, כבר עכשיו, בתוך שבועות או חודשים. הם יסייעו לך לפתור את בעיית העייפות וחוסר האנרגיה הנוכחית, שינה טובה יותר, דימוי גוף טוב יותר, ואפילו בריאות עור טובה יותר.
נכון, כל שינוי מתחיל במאמץ מסויים. במקרה של שינויים לטובה באורח החיים, הם בטווח זמן קצר להפליא, נותנים לנו יותר אנרגיה, שמניעה כדור שלג חיובי. כל מה שצריך זה את התנופה כדי להתחיל לגלגל אותו.
תירוץ 5: אין לי כסף לזה. זה יקר לאכול בריא, לצרוך תוספים ולקנות שעוני כושר מפונפנים. בכלל, כל העיסוק הזה הוא פריוולגי ונועד לאנשים שלא כורעים תחת נטל כלכלי. אני אוכל את עוגת הגבינה כי אין לי כסף לפילה טונה טטקי עם סלט ווקאמה.
תשובה לתירוץ 5: חלק גדול מההמלצות אינו עולה כסף. חשיפה לאור שמש בבוקר, הפחתת סטרס וחשיפה לקור הם בחינם. צומות הם אפילו חסכוניים.
נכון, שחלק מהדברים עולים כסף, וזה בעיקר תוספי התזונה. בהיבט הכלכלי, ההחזר על ההשקעה בבריאות היא הגבוה ביותר מכל ההוצאות שאפשר לחשוב עליהן, כי אם יש סיכוי שהם קונים לנו עוד שנים בריאות, הרי שבשנים האלה נהיה עצמאיים ונחסוך מטפלת ותרופות. עוד על ההיבטים הכלכליים בפוסט הזה.
תירוץ 6: מי בכלל רוצה לחיות עד 120? למה לי לרצות להיות זקנה כל כך הרבה זמן?
תשובה לתירוץ 3: בפעם האלף, ברוך, אני לא מדברת איתך על הארכה של תוחלת החיים, אלא על הארכת תוחלת החיים הבריאה. נגיד מתוך ה- 90 שנה שנגזר עליך לחיות, ש- 89.9 תחיה בבריאות טובה, ולא 70 שנה בבריאות טובה ועוד 20 שנים שבהם יאכילו אותך בכפית.
הטיעון הזה נובע מטעות בתפיסת עתיד. גם בעתיד אני ארצה לחיות, לטייל בעולם, לתרגל יוגה, ואולי אפילו לעשות סטנדטאפ. בשביל כל אלה, אני צריכה בריאות טובה.
"הכל צפוי והרשות נתונה" / רבי עקיבא
בשורה התחתונה, רוב אנשים נמנעים מהשקעה באני העתידי שלהם מתוך הימנעות או תפיסת גורל דטרמיניסטית. רוב האנשים שוכחים שהגורל עדיין לא נכתב.
חכם עדיף מנביא. אי אפשר לנבא את העתיד, וזה בעיקר בגלל שהעתיד עדיין לא נכתב. העתיד מלא באפשרויות שעדיין לא נבחרו. עדיף להיות חכם, חכמה או חכמים: ליישם את מה שאנחנו יודעים היום שיאפשר לנו ליצור את העתיד שאנחנו רוצים, עתיד של בריאות, שמחה ואריכות ימים. הדרך הטובה ביותר להשפיע על העתיד היא ליצור אותו כבר עכשיו, בהווה.
