עבר חודש מאז אירועי ה- 7/10 הנוראיים. מצד אחד נראה כאילו רק אתמול היתה אזעקה בשש וחצי בבוקר, ובדרך למקלט השכונתי אמרתי לבן זוגי שזו בטח תקלה במערכת האזעקות. מצד שני, אנחנו עדיין עוברים אירועים כל כך קיצוניים, שהחיים שלפני נראים כמו זיכרון רחוק מתקופה אחרת.
בהגדרות של פסיכולוגים, חודש הוא בדיוק התקופה המקסימלית שבה מוגדרת חשיפה לטראומה כ- Acute Stress Disorder (ASD). זו ההשפעה הפיזית והפסיכולוגית המיידית לאירוע טראומטי, והיא נמשכת בין שלושה ימים ל- 30 יום. אם ההשפעות הפיזיות והנפשיות לא עוברות בפרק הזמן הזה אז ההגדרות הרפואיות הופכות לפוסט טראומה (PTSD) או הפרעת סטרס כרוני.
ההבדל בין PTSD לסטרס כרוני הוא האם מקור הסטרס החיצוני ממשיך להתקיים. לדוגמא, אם היית חשוף באופן ישיר או עקיף לאירועי ה- 7/10 זה יכול ליצור פוסט טראומה, כלומר חזרתיות מחשבתית ותחושתית לאותו יום. אבל לצערנו במציאות שלנו האירועים לא הסתיימו בבת אחת. האירועים נחשפו בהדרגה, מה שגרם לציבור להיחשף שוב ושוב למראות וסיפורים טראומתיים (חשיפה משנית יכולה ליצור פוסט טראומה באופן מוכח), וגם המציאות של מלחמה ממשיכה ליצור לחץ ופחד מהחרפת העימות, למשל פחד מפתיחת חזית נוספת בצפון שמצריכה מאיתנו להכין מקלטים לשהות ממושכת.
במצב כזה, רוב הציבור בישראל הפך לסובל מסטרס כרוני. המאפיינים האופייניים של סטרס כרוני:
- נדודי שינה או קושי להירדם
- אנרגיה נמוכה
- קושי להתרכז בעבודה
- ערפול מוחי
- שינויים בתיאבון, בעיקר חשקים למתוק או מלוח
- שימוש מוגבר באלכוהול או סמים
- כאבים, כמו כאבי גב, ראש או בטן
- כעס, חוסר סבלנות לאחרים
- שינויים הורמונליים, כגון שינויים במחזור, אקנה, שיער שומני או נשירת שיער
המחקר הזה [1] סוקר את השינויים הגופניים המתרחשים במצב של סטרס כרוני, ומסבירים כיצד הסטרס הכרוני מגדיל את הסיכוי למגוון ר חב של מחלות.
לדוגמה, מספר מחקרים בבעלי חיים תיארו השפעות הקשורות לסטרס בקליפת המוח הקדם-מצחית (PFC) ובמערכת הלימבית, המאופיינת בהפחתת נפח של מבנים מסוימים, ושינויים בפלסטיות הנוירונית במוח וירידה בצפיפות עמוד השדרה.
במחקרים על בני אדם הסובלים ממתח תעסוקתי ארוך טווח ניכר ירידה בחומר האפור במוח, וניוון של גרעיני הבסיס שנמצאים בעומק המוח הגדול.
במילים פשוטות, כשיש לנו ערפול מוחי בזמן סטרס זה לא רק נפשי, זה ממש שינוי במוח!
אבל הירידה הקוגנטיבית הזו היא רק קצה הקרחון. המאמר מפרט את הדרכים שבהם סטרס משפיע על מערכת החיסון שלנו. קולטנים לנוירופפטידים והורמונים של לחץ נמצאים באופן נרחב בתאי מערכת החיסון, כך שיש מחקר נרחב על השפעות הלחץ הכרוני על יעילות ותפקוד מערכת החיסון.
מעבר לכך, דחק פסיכולוגי מניע מעגל אוטואימוני של דלקת ומגביר את רמות הציטוקינים, הזכורים לנו לרעה מימי הקורונה.
במילים פשוטות, יש כמה וכמה מנגנונים שבהם סטרס כרוני מכרסם בבריאות שלנו, ויכול להביא למחלות כמו דמנציה, סכרת, מחלות אוטואימוניות ועוד.
יש הרבה דרכים להקל על סטרס כרוני, וזה גם די אינדיבידואלי, כל אחד מרגיש הקלה באמצעים אחרים. ריכזתי לכם פה כמה דרכים פחות מוכרות אבל מוכחות מדעית:
- חשיפה לאור שמש, במיוחד בשעות הבוקר – חשיפה לשמש משחררת במוח את הורמון הסרטונין, שאחראי על מצב רוח מרומם. חשיפה בשעות הבוקר חשובה במיוחד כי היא מסייעת לנו לשמור על השעון הצירקדי, כלומר לחזור להיות מתואמים עם המחזור הביולוגי של היממה. מה שמוביל לסעיף הבא.
- שמירה על סדר יום קבוע – בתקופה של אי וודאות, המוח שלנו מקבל מסרים מהגוף. מה שיכול להחזיר אותנו לתלם המנטאלי, וגם לסייע לשינה טובה יותר הוא שמירה על סדר יום קבוע: יקיצה ושינה בשעות קבועות, ארוחות מזינות בשעות קבועות, וכמובן פעילות גופנית.
- פעילות גופנית – פעילות גופנית גורמת לשחרור של אנדורפינים והיא התרופה הטבעית המוכחת ביותר נגד דיכאון [2]. בהקשר זה פחות משנה איזו פעילות תבחרו, ויותר חשוב שהיא תהיה יומיומית, מהנה, ועדיף כזו שמבוצעת עם עוד אנשים. הקשר החברתי הוא גורם נוסף לתחושת ביטחון.
- מותר להיעזר, מותר לשמוח, מותר לצחוק – אשמת ניצולים הוא מונח פסיכולוגי המתאר את התחושה ש"לא נעים" לדאוג לעצמנו בזמן שאחרים עדיין סובלים. אני מבינה את זה באמת, ההשתתפות בצער ובסבל מסמנת לנו שאנחנו אנושיים ויכולים לחוש את כאבו של הזולת. עם זאת, הזולת לא ייצא נשכר מסטרס כרוני שיהפוך אותנו לחולים ופחות כשירים לסייע לו. דאגה לעצמי היא לא אנוכיות, היא מה שהופך את החברה לחזקה.
- נתינה – הפעולה האנושית המתגמלת ביותר היא לעזור לאחר.
