אחרי שחליתי בסרטן בלוטת התריס התחלתי להעמיק ולקרוא מחקרים על מה עשויים להיות הגורמים שהביאו למחלה. הרי גם לפני המחלה אכלתי בריא, תרגלתי יוגה, הורדתי סטרס ושתיתי הרבה מים.
באחד החיפושים, התגלה לי הקשר בין פלואוריד לתת-פעילות של בלוטת התריס. הגעתי לתובנה הזו באיחור בלתי אופנתי, שכן הקשר בין פלואוריד לבלוטת התריס ידוע לאנושות מזה למעלה ממאה שנים. בראשית המאה העשרים שימש הפלואוריד כתרופה מקובלת לטיפול בפעילות-יתר של הבלוטה. טיפול זה הופסק לאור תופעות הלוואי הקשות של הפלואוריד, אך בשנים האחרונות שבו לעסוק בו לאור העלייה החדה בשיעור החולים במקביל להפלרת מים. מספר מחקרים בדקו את הקשר בין הפלרה לתת-פעילות.
במחקר שבוצע באוניברסיטת קנט באנגליה ב- 2012 [1] בחנו החוקרים את ההבדל בשיעור הסובלים מתת-פעילות של בלוטת התריס באיזורים בבריטניה בהן הרשות המקומית מפלירה את המים, המהווים כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה, ובין איזורים בהם אין הפלרה. תוצאת המחקר חד משמעית: מגורים באיזור מופלר מגדילים פי שניים את הסיכוי ללקות בתת-פעילות של בלוטת התריס.
בדברי הסיכום שלהם כותבים החוקרים:
The findings of the study raise particular concerns about the validity of community fluoridation as a safe public health measure.
ובעברית: תוצאות המחקר מעלות ספקות רציניות לגבי התוקף של הפלרה כאמצעי בטוח לבריאות הציבור
במחקר אחר שבוצע על ידי חוקרים באיראן [2], חולק האיזור הנבדק ל- 10 תתי איזורים לפי רמת הפלואוריד הנמצאת באופן טבעי במי השתייה. החוקרים מצאו קשר מובהק סטטיסטית בין מספר הלוקים בתת-פעילות בלוטת התריס ובין ריכוז הפלואוריד במים.
המחקר מגלה גם, כי ההשפעה השלילית של הפלואוריד על תת-פעילות מאובחנת של בלוטת התריס מתחיל מריכוז של 0.3-0.5 מ"ג/לליטר, כלומר גם בשיעור נמוך מהמומלץ בישראל.
זאת ועוד, החוקרים בדקו את השפעת ריכוז הפלואוריד על רמת הורמון הבלוטה, ה- TSH, גם בקרב אנשים שאינם מאובחנים עם תת פעילות. גם כאן, התגלתה השפעה מובהקת סטטיסטית: רמת ההורמון הממוצעת באוכלוסייה שצורכת מים עם ריכוז פלואוריד של עד 0.29 מ"ג לליטר עומדת על 2.2, בעוד שרמת ההורמון באוכלוסייה עם ריכוז פלואוריד של 0.3-0.5 מ"ג לליטר עומדת על 2.8. בעוד שהטווח המוגדר נורמלי נע בין 0.5 ל- 4.5, הטווח המוגדר אופטימלי נע בין 0.5 ל- 2.5.
כלומר, ריכוז של פלואור במי השתייה, גם ברמה נמוכה מהתקן הישראלי, מעלה את הורמוני הבלוטה של הממוצעים באוכלוסייה אל מעבר לטווח האופטימלי.
שיעור התחלואה בבלוטת התריס נמצא בעלייה חסרת תקדים בעשורים האחרונים. בישראל נרשמה בין 2003 ל-2010 עלייה של כ-40 אחוזים בשיעור הסובלים מתת-פעילות של בלוטת התריס .
תת-פעילות של בלוטת התריס היא לרוב אינה מחלה זמנית, אלא מחלה כרונית. החולים נאלצים ליטול תרופות לאיזון הבלוטה, כגון יוטירקס ואלקטרוקסין, למשך כל ימי חייהם, ולשאת את תופעות הלוואי של התרופות הללו. זאת, משום שפעילות לא תקינה של בלוטת התריס היא מחלה רב מערכתית, הגורמת לתופעות לוואי מרובות, ועד מחלות קשות. בין המצבים הרפואיים המשוייכים לתת-פעילות ניתן למנות: עייפות, נשירת שיער, דיכאון, עלייה במשקל, ערפול מוחי, אי פוריות, אלצהיימר, אוסטואופורוזיס ופלואוריזיס, עליו נרחיב בסעיף הבא.
בנוסף לתת פעילות של בלוטת התריס, בישראל נרשם שיעור גבוה במיוחד של סרטן בלוטת התריס. שיעור המקרים המאובחנים של סרטן בלוטת התריס בממוצע בינלאומי הוא בין 2.0 ל-3.8 חולים ל-100,000 תושבים, ושכיח יותר בנשים (ביחס של כ-1:3). בישראל מגיע שיעור המקרים המאובחנים של סרטן בלוטת המגן בנשים ל-12.4 ל-100,000 ובגברים, 3.7 ל- 100,000.
עלייה חדה בשיעור הלוקים בסרטן בלוטת התריס מתרחשת גם במדינות מופלרות אחרות. בארה"ב מספר המאובחנים כמעט ושולש בין השנים 1975 ל- 2009 .
לאור הצטברות הנתונים, נבדק במספר במחקרים המנגנון הפיזיולוגי בעתיו גורם עודף פלואוריד לתחלואה בבלוטת התריס. התיזה העדכנית היא, שכל היסודות ממשפחת ההלוגנים דומים בצורתם ונקלטים בגוף על ידי אותם קולטנים. בין היסודות ההלוגניים ניתן למצוא את הפלואור, הכלור, הברום והיוד. בבלוטת התריס נמצא ריכוז גבוה מאוד של הקולטנים, שכן תפקידה של הבלוטה הוא לאגור את היוד, ולהפיק ממנו את הורמוני הבלוטה T3 ו- T4. נוכחות מוגברת של פלואוריד "תופסת" את הקולטנים ודוחקת את היוד החוץ. ואכן, מניסויים שנערכו עולה כי עודף פלואוריד גורם להפרשה מוגברת של יוד בשתן. צריכה ממושכת של פלואוריד בריכוזים גבוהים גורמת למחסור כרוני ביוד וכתוצאה מכך לתת פעילות או לאי סדירות הבלוטה.
אז יכול להיות שאנחנו מקטינים את הסיכוי לעששת ומגדילים את הסיכוי לתת פעילות?
עודף פלואר ופלאורוזיס
פלואוריזיס, הנקראת גם הרעלת פלואור, היא מחלה הנגרמת כתוצאה מצריכה מוגברת של פלואור. סימניה הראשונים הם כתמים על השיניים. הפלואורוזיס פוגעת במבנה השן ומחלישה אותה, עד להתפוררות השן [3].
כחצי שנה לפני התגלות הסרטן התפוררו לי הקצוות של שתי שיניים קדמיות.
יותר 1+1 מזה אין.
הכתמים על השיניים הם הביטוי האסתטי של הפלואורוזיס, אך המחלה עשויה להחמיר ולכלול שלל תסמינים. חומרת התסמינים תלויה בכמות הפלואור שנבלע, וכוללים כאב בטן, שלשול, קשיי בליעה, הפרשת רוק מוגברת, פגיעה ברקמות הפנימיות, בחילה, הקאה, חוסר איזון באלקטרוליטים. תסמינים נוירולוגיים כגון כאבי-ראש, חולשת-שרירים, רפלקסים היפר-אקטיביים, עוויתות, התקפי תחושת נמלול, התכווצות שרירים ורעד. במקרים חמורים, קריסת מערכות עלולה להתרחש. מוות נובע מדום לב, הלם, שיבוש בהולכה החשמלית של הלב והפרעות שונות בקצב הלב.
זו הסיבה שפרוקטור אנד גמבל הודו כי כמות הפלואור שיש במשחת שיניים משפחתית יכולה להרוג ילד קטן עד 13 ק"ג אם יבלע את כולה בבת אחת.
זו גם הסיבה שמשחות שיניים המיועדות לילדים עד גיל שנתיים אינן מכילות פלואוריד, ועל כל משחות השיניים מופיעה אזהרה לא לבלוע את התכשיר.
אז איך יכול להיות שחומר שאסור לבליעה במשחת השיניים יוכנס בכוונה למי השתייה, שאנחנו צורכים במשך עשרות שנים באופן סיסטמי, כלומר בבליעה?
וזה, רבותיי, מתוך האתר של משרד הבריאות:
וכך נראות שיניים של חולה בפלואורוזיס, לפי מידת החומרה:
זה גם המקום לציין שגם אם לא בולעים את משחת השיניים, חלק ניכר מהפלואוריד שבה נכנס למחזור הדם שלנו באמצעות ספיגה תת-לשונית. הספיגה התת לשונית מתחילה תוך שניות, וחומרים הנספגים כך עוברים ישירות לזרם הדם בלי לעבור את הסינון של מערכת העיכול. כלומר, בלי האפשרות שייצאו באלגנטיות מהאחוריים.
עודף פלואור ובעיות שינה
במחקר שבוצע השנה בקנדה [4] בדקו את ההשפעות של שתיית מים מופלרים על בעיות שינה.
הרציונל מאחורי הבדיקה היא שהפלואוריד נוטה להצטבר בגוף באיזורים המכילים סידן כמו בלוטת האצטרובל. בלוטת האצטרובל מסנתזת את המלטונין, ההורמון המווסת את מחזורי השינה-עירות.
במחקר השוו דפוסי שינה של מעל 1,000 אנשים בני 16-79, כשליש מהם גרים באיזורים מופלרים והשאר באיזורים שאינם מופלרים.
תוצאות המחקר לא מפתיעות: גידול של 0.5 מ"ג לליטר של פלואוריד במים מגדיל ב- 34% את הסיכוי של הנבדק לישון פחות מההמלצות.
עודף פלואור והמוח
המחקר המפורסם ביותר בתחום זה נערך על ידי אוניברסיטת הרווארד והאוניברסיטה הרפואית בסין [5]. המחקר בדק את הקשר בין רמת הפלואוריד במים באיזורים מסויימים בסין וביצע בדיקות מתאם בין הנתונים ובין תוצאות מבחני ה- IQ של ילדים באותם איזורים. על פי המחקר צריכת מים ובהם שיעור גבוה של פלואוריד גורמת בממוצע לניקוד IQ נמוך יותר ב- 7 נקודות (!!).
בניסויי המשך שבוצעו על עכברים, התגלה כי עודף פלואוריד שניתן לעכברים גרם לירידה בזיכרון שלהם ולערפול מוחי, תופעה שהועברה גם לצאצאים שלהם עד שלושה דורות קדימה.
ואם אתם לא סומכים על מחקרי סין, אז לפני כשנתיים פורסם מחקר דומה בקנדה [6]. החוקרים עקבו אחר 512 נשים הרות בין השנים 2008 ל- 2012. כ- 41% מתוכן התגוררו בערים מופלרות, והשאר בערים לא מופלרות. כשהילדים הגיעו לגילאי 3-4 נערכו להם מבחני IQ.
התוצאות מובהקות: על כל עלייה בריכוז של 1 מ"ג בכמות הפלואוריד היומית שצרכו ההריוניות, ה- IQ של הילדים שלהן פחת ב- 3.66 נקודות. בבדיקת כמות הפלואוריד בשתן התגלה כי כל עלייה בריכוז בשתן של 1 מ"ג לליטר גורם לירידה של 4.49 נקודות IQ אצל בנים, אך לא נמצאה ירידה מובהקת אצל בנות. כלומר, נראה כי העוברים הזכרים סובלים מהפלואוריד יותר בהיריון.
עודף פלואור כרוני
אם הפלואוריד במים הוא תרופה נגד עששת, אז באיזה מינון כדאי לצרוך אותו? צריכת פלואור באמצעות המים אינה מבחינה בין מי ששותה הרבה מים למי ששותה מעט מים. כלומר, אם הריכוז במים עומד על 1.5 מ"ג לליטר, אזי אנשים ששותים ארבעה ליטר מים ביום, נחשפים למינון אחר לגמרי ממי שצורכים רק ליטר מים ביום. תינוקות הניזונים מתמ"ל המוכן ממי ברז עשויים לצרוך כמות גדולה מאוד ביחס למשקל גופם, וביחס לתינוקות יונקים.
לא בדיוק מינון מדוייק לתרופה.
מי שכמוני, שתתה לאורך שנים לפחות שלושה ליטר מי ברז ביום, מתוך אמונה בטיב המים בישראל ובהמלצות לשתייה מוגברת, עשויה להיחשף לאפקט כרוני של עודף פלואור. כלומר, אם במי ברז מופלרים יש 1.5 מ"ג ואני שותה ביום 4.5 מ"ג פלואוריד, אז כמינון יומי חד פעמי לא ייגרם לי נזק. לעומת זאת, צריכה כזו כל יום במשך שנים היא כרונית. בדיוק כמו סוכר. הגוף שלנו יכול להתמודד ביום מסויים וחד פעמי גם עם 50 גרם של סוכר, אבל צריכה יום-יומית כזו תגרום לנו לחלות סכרת.
במה מתבטא עודף פלואור כרוני? הטבלה הבאה לקוחה מתוך סקירת מחקרים [7] על הרעלת פלואור:
עודף פלואור ועששת
והנה אנחנו מגיעים לסיבה שבגינה בכלל הוכנס הפלואוריד למים שלנו מלכתחילה: העששת.
עששת נגרמת על ידי חיידקים הנמצאים בחלל הפה. המזון שלהם הוא סוכר, ממנו הם מפיקים אנרגיה ופותחים לנו בפה מושבה. תוצר הלוואי של העיכול שלהם הוא חומצה המופרשת לחלל הפה, ומפרקת את האמייל, השכבה החיצונית של השיניים.
אם יש בחלל הפה פלואוריד המופרש מהרוק או ממשחת השיניים הוא מוטמע באמייל השן בתהליך הנקרא רק-מינרליזציה. התוצאה היא אמייל עם הרכב מינרלי שונה במקצת, ומחוזק יותר.
השאלה היא מים מופלרים מסייעים לירידה בעששת, ובאיזו מידה. בשנת 2015 פורסמה אנליזה של מעל מאה מחקרים בנושא, שנעשו משנות החמישים ועד לשנת פרסום המחקר [8].
התוצאה של האנליזה היא שבאיזורים מופלרים יש עליה של 15% במספר הילדים שאין להם עששת בשיני חלב ו- 14% במספר הילדים שאין להם עששת בשיניים קבועות. אצל מבוגרים לא נצפתה השפעה. כלומר, הפלרה לא עוזרת למניעת הפלרה אצל מבוגרים כלל.
בהקשר הזה, אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם לדבריו של ד"ר שלמה זוסמן, ראש האגף לבריאות השן במשרד הבריאות, בדיוק שהתקיים בכנסת על ההפלרה בשנת 2006:
"עכשיו אני צריך לגלות לכם עוד משהו, לא צריך פלואוריד כדי למנוע עששת. לא תאכלו סוכר, לא יהיה עששת. תוריד את זה אפילו לא לאפס, תוריד את זה לחצי, אני מבטיח לך שהעששת תרד בצורה מאוד משמעותית.
פלואוריד זה לא חיסון, הוא לא מחסן את האדם נגד עששת. מה שהפלואוריד עושה, הוא מעלה את התנגדות השן בפני תקיפת העששת ועושה אותה יותר עמידה. זה החומר היחיד שמוכר שעושה את זה בעולמנו, וזה מה שהוא עושה. מה זה אומר, גם אם תשתה מים עם פלואוריד בריכוז האופטימלי ותאכל סוכר מעבר ליכולת של הגוף לספוג לא יעזור שום דבר, תהיה לך עששת. וגם ההיפך נכון, לא תאכל סוכר בכלל, אתה לא צריך את הפלואוריד".
ד"ר זוסמן חזר עליו דבריו בדיון דומה שנערך בכנסת ב- 2014.
מקור הפלואוריד במים
קיימים שני מקורות פלואוריד עיקריים להפלרה מלאכותית: הראשון הוא חומצה פלואורוסיליצית (H2SiF6), תוצר לוואי של תעשיית הדשנים. השני הוא נתרן פלואוריד (NaF), מינרל טבעי שניתן לכרות מאדמת כדור הארץ. כמו כן, ניתן לייצר אותו על ידי טיפול כימי מסוים בחומצה. כריית נתרן פלואוריד היא יקרה ומזהמת, ולכן בדרך כלל משתמשים בחומצה בתהליך ההפלרה המלאכותית. כשהחומצה מוכנסת למים היא מתפרקת ומרכיביה השונים מומסים במים בתהליך שנקרא הידרוליזה.
יון של פלואור ממקורות שונים הוא בעל אותן תכונות כימיות. כלומר, יון פלואור שמקורו מנתרן פלואוריד ויון פלואור שמקורו מחומצה פלואורוסיליצית זהים מבחינה כימית. כשמעריכים את הבטיחות והיעילות של צריכת פלואוריד במי השתייה אין צורך להתייחס למקור הפלואוריד כגורם רלוונטי. עם זאת, יש צורך להתייחס לבטיחות של המרכיבים האחרים של החומצה, משום שגם הם מתמוססים במים.
הנקודה היא, שהחומצה ששמים במים, היא כאמור תוצר לוואי של תעשיית הדשנים. זהו חומר המוגדר כחומר מסוכן, שיש להטמינו ברמת חובב. אלא אם, מטמינים אותו במי השתייה שלנו. הזוי, לא?
החומר צריך לעמוד בתקן של מכון התקנים הישראלי, אך התקן מאפשר כמות מסויימת של רעלנים מסוגים שונים, מתחת לרף המוגדר כמסוכן. הבעיה היא, כאמור, עם חומרים שאינם נמצאים בתקן, אינם מפוקחים כראוי, או חומרים שנמצאים בטווח התקן אך הם רעילים לגוף האדם בצריכה יום-יומית במשך עשרות שנים.
לסיכום, הוספת פלואוריד במים נועדה כדי לצמצם את מחלת העששת בילדים, אך למבוגרים אין לה כל יתרון. אם כדי למנוע עששת גרמנו להעלאת הסיכוי למחלות של בלוטת התריס, פלואורוזיס, הפרעות שינה ועוד, הרי שיצא שכרנו בהפסדנו. החלפנו את העששת, שהיא מחלה קלה וניתנת למניעה במגוון דרכים אחרות, בתת-פעילות של בלוטת התריס, שהיא מחלה קשה, רב-מערכתית וכרונית.
פלואוריד ואתיקה
אין זה מתפקידנו להוכיח מעל כל ספק סביר כי הפלרת מים או שימוש במשחות שיניים הכוללות פלואוריד גורמת לתחלואה בבלוטת התריס. ההיפך הוא הנכון: מי שמבקש להוסיף חומר כלשהו למי השתייה או למשחת השיניים – עליו מוטלת האחריות להוכיח מעל כל ספק סביר את הבטיחות של אותו חומר. בפרק זה הראינו שהכנסת פלואור למי השתייה אינה עומדת ברף מינימלי של בטיחות, ויותר מכך – בשנים האחרונות הצטברו ראיות ריגורוזיות ומחקרים אקדמיים השוללים את בטיחות השימוש בפלואוריד סיסטמי בהיקף שלא ניתן להתעלם ממנו.
אז מה ניתן לעשות?
- לצרוך פחות סוכר. הרבה פחות. זה האמצעי מספר אחד למניעת עששת, והוא מועיל לא רק למניעת עששת, אלא גם לכל היבטי הבריאות. כן, זה אפשרי גם לילדים.
- להימנע משימוש במשחות שיניים עם פלואוריד. כזכור, הפלואוריד נספג באופן תת-לשוני ישירות לזרם הדם, ולכן גם אם לא בולעים את משחת השיניים הפלואוריד שבה מתחיל לטייל לנו בגוף. יש היום אפשרויות רבות של משחות שיניים ללא פלואוריד. אני משתמשת בפרדונטקס ללא פלואוריד בערב, ומשחה ללא פלואוריד מ- iHerb בבוקר.
- לסרב בנימוס אסרטיבי לטיפול בפלואוריד אצל השיננית. אותו דבר כמו משחת שיניים רק פי 30.
- לחשוב על המים. כיום אין הפלרה פעילה במרבית הערים, אך יש עדיין עודפי פלואוריד הנמצאים במאגרים. אני שותה מים שעברו אוסמוזה הפוכה והם כמעט מטוהרים. למים מינרליים יש חסרונות אחרים, למשל חלקיקי פלסטיק והתפתחות מהירה של מושבות חיידקים מרגע שפותחים את הבקבוק. הנקודה הזו חשובה במיוחד לנשים בהיריון.
